***

בערך שנה אחרי שהגעתי לאמריקה, בשנת 1991, (הייתי בן 28), חבר מהעבודה השיג לי עבודה צדדית.

שנינו נסענו לדרום מיאמי, לחבר ולחווט אולפן הקלטות פרטי בביתו של אדם אחד. הייתי זקוק מאד לכסף.

הגענו לבית נאה, בשכונה היספאנית יפה, ובעל הבית הכניס אותנו לאחד מחדרי השינה שהוסב לאולפן.

ובחדר, היו מונחות בערימות מסודרות יפה, קופסאות של ציוד חדש ונהדר, שאותו היינו צריכים לחבר ולהתקין.

הבטתי משתאה על הציוד שאז רק יכולתי לחלום עליו. לי עצמי לא היה אז כמעט כלום, ומעט הציוד שהיה לי בבית, נראה לי כל כך עלוב לעומת הציוד המקצועי שנפרש לעיני.

"מאיפה יש לו כסף"? שאלתי את החבר כשבעל הבית עזב אותנו והתחלנו לעבוד.

"הוא לא כזה עשיר, הוא מרויח כסף לא רע מחנות של אריחים ומרצפות, והוא פשוט חובב מוזיקה, ומשקיע בציוד הקלטה".

במשך שלושה ימים עבדנו בחיווט האולפן, הלחמנו מאות כבלים וחיבורים (אז עוד היה הכל אנאלוגי, עם המון חוטים ופלאגים), ולבסוף כשסיימנו, בעל הבית הנרגש והגאה השמיע לנו דרך הרמקולים החדשים כמה טראקים שהוא כבר הקליט באולפן מקצועי.

לא ידעתי איך להסתיר את הבעת פני. זה היה איום. הוא שר, באנגלית במבטא ספרדי כבד, עיבודים שלו לשירי ביטלס, שהיו פשוט איומים מכל בחינה אפשרית.

"אני משוגע על הביטלס, וזה מה שאני רוצה לעשות" הוא הסביר לנו.

"בשביל זה כל האולפן הזה בבית. כדי שאוכל להקליט עוד ועוד קאוורים משלי של שירי ביטלס בלי שאצטרך לשכור שעות אולפן מסחרי".

הוא היה מאד מרוצה מעצמו.

בנסיעה הארוכה הביתה, הייתי מוצף מחשבות ונסער.

"זה לא הוגן, לא הוגן, לא פר, שמישהו כזה, שלא עושה כלום חשוב או מקורי, ואין לו כלום מה לומר מבחינה אמנותית, יש לו כל כך הרבה ציוד, ואולפן משלו בבית, והוא יכול מתי שבא לו להיכנס לאולפן, ולהקליט באיכות טכנית נהדרת את הקאוורים האיומים שלו, ולי, שאני כל כך מלא רעיונות, ותשוקה ליצור, וצורך להלחין ולנסות ולהקליט, ואני בוער מתשוקה לשים את הרעיונות הללו על סרט הקלטה, אין אולפן, ואין ציוד, ואני צריך לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להרשות לעצמי להחליף מיתרים בגיטרה…"

זה היה נראה לי כל כך לא צודק. ותחושת המרירות התגברה עוד יותר אחרי כמה חודשים, כשהחבר סיפר לי שהלקוח בעצם כמעט אינו משתמש באולפן, והציוד עומד רוב הזמן ללא שימוש, כי קצת נמאס לו ופגה ההתלהבות שלו מלהקליט עוד ועוד קאוורים של שירי ביטלס במבטא ספרדי.

"אוף, מה אני הייתי יכול לעשות עם הציוד הזה שעומד שם ומעלה אבק…" חשבתי במרירות.

—-

עשרים שנה חלפו.

אני כותב את הפוסט הזה, ומביט על האולפן הביתי הנהדר שיש לי היום. יש לי ציוד מעולה. כל התוכנות שרק ארצה, כל הסאונדים, המקלדת רק מחכה שיגעו בה והרמקולים היקרים מחוברים ומכוונים. אני מהרהר. לא הדלקתי את האולפן כבר חודשים. המקלדת מעלה אבק. לא הקלטתי שום דבר סביר כבר זמן רב. נסיונות פה ושם, שלא הושלמו משום שלא מצאתי בהם עניין. הציוד הנפלא שלי עומד מובטל. מבוזבז.

אם איזה בן עשרים ומשהו, רעב ונלהב, כמו שהייתי אני פעם,היה רואה את האולפן הזה ויודע כמה הוא אינו בשימוש, הוא היה מתמרמר, וחושב שאין צדק בעולם.