—

אוסיף לרכוב.
רגליי על דוושות האופניים, כמו בילדותי, אותה שמש קופחת, אותה שרשרת מעוטרת גריז
אותן נשימות מדודות
את אופני הראלי הראשונים שלי, קנו אצל מצמן, (מצמן הגנב קראו לו כל הילדים), שם בדרך פתח-תקווה
כל כספי בר המצווה הוקדשו להם, לעשרת מהלכיהם.
אבא הסתכל, בדק בקפידה, ואישר את חוזק ההלחמות של השילדה.
ואני רכבתי. ואת רגליי, שגם הן הולחמו לדוושות, כיוונתי אל מחוזות השוטטות.
עצי האקליפטוס שליד בית הקברות. שביל בפרדס.
הוספתי לרכוב, חלמתי בהקיץ את המרחקים חסרי המטרה.ֿ
הלא טובה היא הרוח על אישונים מצומצמים לניסוח מחשבות. לברור התאהבויות. לסידור שברוני הלב.
ואם נופלת השרשרת- אז מה, אמר לי אבא. מחזיקים בשתי אצבעות, לא לפחד להתלכלכך קצת.
הלא אתה לא כמו הילדים המפונקים הללו, הפרזיטים, שהולכים לעזרא שיתקן להם שרשרת שנפלה או פנצ'ר.
אתה יודע לעשות לבד.
כן אבא, הרבה דברים, יותר מדי דברים אני יודע לעשות לבד.

וכשמכבי נתניה היו בצרה, בפיגור של שני שערים, היה ברור שרק מסע אופניים ארוך יעזור.
הטרנזיסטור עם שירים ושערים ביד אחת צמוד לאוזן, והיד השניה על הכידון, רק זה אולי יסייע כמו תפילה לעודד מכנס, או לגרייאני, או אולי לחגג', שידע להרים קרנות כמו שאף אחד לא ידע.
"איפה היית?"
רכבתי על האופניים. חשבתי מחשבות. עברתי ליד ביתה של הילדה ההיא, שפעם חייכה אלי, אבל היא לא גרה שם יותר.
כשצמאים, שותים מהברזייה בחצר בית הספר היסודי. אפשר אפילו בלי לרדת מהאופניים.
"אם יש לך פנצ'ר, תעצור מיד", לימד אותי אבא.
"אל תרכב עם פנצ'ר אפילו קצת, זה יעקם לך את הג'נט של הגלגל, ואי אפשר לתקן".
חזרתי הביתה מוביל את האופניים ברגל, ולאור קרני השמש האחרונות יחד הטבלנו את הפנימית בגיגית מים.
"כאן, אתה רואה, היכן שיוצאות הבועות, שם הפנצ'ר".
ומחר אוכל לרכוב שוב.