——

"איזה מלך"!

"את מלכה אמיתית"!

השימוש במילה מלך, מלכה, בשיח העברי העכשווי, מעורר בי התנגדות אינסטינקטיבית.

אני יודע, שהכוונה חיובית, לשבח, אבל אני מצטער. אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה, שמלכים, בכל ההסטוריה האנושית, היו אנשים ששלטו באחרים, שהשליטו פחד, ששררתם באה להם או מהפיכה, או בירושת דם, או מהפחדה והשלטת רגשי אשם דתיים. שעושרם בא מעמלם של אחרים. שחשבו על עצמם, שהם סוג אחר של אדם, שחוקים ומוסר אינם חלים עליהם, שגם אלו שנחשבו "טובים ומיטיבים", עדיין היו שליטים אבסולוטיים שאין לערער על שלטונם וסמכותם, ושיציאה נגדם היא בגידה ברת מוות.

אז כשהלהג הניו אייג'י העכשווי קורא לכל אחד  "להיות מלך אמיתי", כשהשבח הגדול ביותר שניתן לאשה זה שהיא "מלכה אמיתית", כשפסיכולוגים בגרוש  וגורואים של סלף הלפ קוראים לך להיות "המלך של חייך" ו"לגלות מחדש את המלך הנסתר שבאופייך", אז אני מצטער. לא מתחבר. לא רוצה.

מעניין, שבמחשבה הפוליטית, הסוציאלית, כולנו מעדיפים ומשבחים דמוקרטיה על פני שלטון יחיד וכל סמליו וסממניו , אבל במישור הרגשי, לא חדלנו לחפש את המלוכה. המונארכיה חיי וקיימת, בסרטים שוברי הקופות של דיסני, ברובם המכריע של סיפורי הילדים, ומי שהיה צריך הוכחה כמה ההמון משתוקק למלכות ולסמליה, הרי החתונה המלכותית הבריטית, והאובססיה שגילה כלפיה הציבור, הדגימה את הקסם המיסטי שעדיין יש למלכם ומלכות, נסיכים ונסיכות, בדמיון האנושי. ומעניין לציין, שבמדינה דמוקרטית למהדרין, בלי שום הסטוריה של מלוכה, כמו ארה"ב, דווקא שם ההיסטריה סביב החתונה המלכותית התעלתה על זו שבבריטניה עצמה. האמריקאים, ובעיקר האמריקאיות, מתים, חולים, מעריצים , מכורים לרעיון המלכות, בעיקר הבריטית.

אבל אני אומר לא תודה. לא רוצה להיות מלך. לא אמיתי ולא מטאפורי. "מלך" אינה מילת שבח בעיני. לקרוא למישהו "מלך", ולחשוב שזה משהו חיובי, זה לעשות לעצמך שטיפת מוח רומנטית, ומחיקת זיכרון היסטורי.

לא אוהב את המילה הזו.