——

 

פה, ממרחק חמשת אלפים מייל, בפלורידה החמה,קורא את כל מה שמתרחש במאהלים, בשדרות, בכיכרות, רואה את הצילומים, קורא את השלטים, ונוצר אצלי הרושם, שדור שלם, שרובו צעיר ממני, חושב וחש את מה שהרגשתי אני כשעזבתי את ישראל ב1990.

 

אני זוכר בדיוק כיצד חשתי: שלא משנה כמה אעבוד! המקסימום שאוכל לקוות לו הוא לשרוד. וגם זה במקרה הטוב. שאין שום סיכוי ריאלי שאי פעם יהיה לי מקום מגורים שלי, בבעלותי, אלא אם כן הוא ממוקם במקום שאין בו תעשיה ועבודה במקצוע שלי (אז זה היה טכנאות אולפן).

 

"לכו תגורו בפריפריה, מפונקים" צועקים להם. גם אז שמעתי את המשפט הזה.

 

מה שכל המלעיזים שזורקים את המשפט "לך לגור בשדרות" אינם מבינים, הוא שיש בישראל רק עיר אחת גדולה,אמיתית, והיא תל-אביב, ותעשיות שלמות, כלכלות שלמות, מקצועות שלמים, שאם אינך נמצא, נוכח, נראה ופועל בהם בתל-אביב (או בקירבתה),פשוט אינך קיים באותן תעשיות. כל מי שרוצה להתקדם, או אפילו לשרוד, בכל התחומים הקשורים למדיה, עיתונאות, מוזיקה, תיאטרון, טלויזיה,קולנוע (והרשימה עוד ארוכה) חייב להיות נוכח בתל-אביב. שם נחתכות ההחלטות. שם נוצרות ההכרויות, שמביאות לחבר-מביא-חבר, ואם לא תראה את פרצופך במקומות המסוימים המשויכים עם הנישה שאליה אתה רוצה להשתייך, לא ידעו שאתה קיים.

 

ואם בדרך אל הקריירה, על בחורה למשל לפרנס עצמה ממלצרות. שהיא דרך אגב,עבודה מפרכת. כמו שעשו שתי אחיותי, אשתי לשעבר, ואשתי. היכן הן ימלצרו כולן? במרכז המסחרי בראש העין? רק בתל אביב קימות האופציות הללו.

 

לדור הזה, דור האוהלים, אין ברירה אלא לגור בתוך תל אביב או בסביבתה. שיקום מישהו, שיאמר לי שאפשר לפתח קריירה כקופירייטר מתחיל, באחת מחברות הפרסום הגדולות, ולגור בחצור הגלילית. שאפשר להתחיל ולפתח קריירה כאיש סאונד, והקלטת אולפן,ולהיות מוקף במובילי התעשיה וללמוד מהם, ובאותו זמן לגור בירוחם. אין דבר כזה. ורשימת המקצועות היא ארוכה, ארוכה מאד.

 

"דור של מפונקים, שרוצים לשבת בבתי קפה ברוטשילד". מי שזורק משפט כזה אינו מבין, שאם אתה מוזיקאי אולפן, שמחפש עבודה, אתה חייב לשבת בבתי קפה מסוימים בתל אביב, ללכת להופעות בבארבי ובלבונטין ובתמונע, להכיר את אנשי התעשיה, ורק כך אולי יזכרו בשמך כשיצטרכו נגן. אף אחד לא ידע שאתה נגן הגיטרה הטוב ביותר בישראל, אם לא תראה את פרצופך.

 

לי, אישית כשהבנתי שאין סיכוי להתקדם באמת בישראל, או לפרנס עצמי בכבוד מטכנאות אולפן והפקה בישראל, שלא לדבר על בעלות על דירה, עמדו בפני כמה אפשרויות. האחת היתה לזנוח את המקצוע והחלום. ללכת לעבוד ב"משהו שיש בו פרנסה, משהו שהמדינה צריכה" (ובדיוק אז, קיבלתי מכתב שמזמין אותי למבדקים לעבוד במוסד. נשבע). או, להיאחז בחלום, ולנצל את זה שיש לי אזרחות אמריקאית, ולהגר. ואת זאת עשיתי.

 

אלו שמוחים ברחובות תל אביב, סיפורם אולי שונה משלי בפרטים, אבל לא במהות. כולם אומרים דבר אחד:

נמאס לעבוד,לעבוד,להיות חמוש בכל התארים, עשינו כל מה שנדרש מאיתנו,תרמנו שנים ומיסים מופרכים למדינה-ואין תוחלת. אין תסריט שבו אנחנו יוצאים מהעוני והשיעבוד ללחץ הכלכלי שרק מתגבר.

 

אלו שמוחים ברחובות תל-אביב, עושים משהו שאני ודורי לא עשינו. עדיין. והוא למחות, לצעוק ולצאת לרחובות. ואני מעריך ומעריץ אותם על כך.