——
הפוסט הזה פורסם לפני שנתיים ומעלה. לא השתנה כלום.
פעם הייתי
מצייר. גם בצבעי מים וגם רושם בפחם וגם מצייר בצבעי שמן. ואז מנגר, בונה מסגרות מעץ לציורים.
כותב. שירה, סיפורים, מאמרים. ומאייר אותם.
מנגן. מנגן. מנגן. מלחין. מקליט. שר. עושה ניסויים בסאונד. טראק ביום. לפעמים שניים. לפעמים עושה קאבר. יושב שעות להוציא אקורדים של שירים. ואז מחבר משהו מקורי.
בונה כלי נגינה. קונה גרוטאות של גיטרות, ומנסה לשפץ. מכוון פסנתרים ישנים. פעם קניתי סקסופון גרוטאה ופרקתי אותו עד אחרון חלקיו.
מפסל. גם מגלף בעץ, גם מכייר בחמר, גם מלחים מתכת.
קורא. הרבה. הכל. כל הזמן. לעיתים קרובות ספר ביום, ולפחות ספר בשבוע. וגם עיתונים וחוברות ספרות.
הייתי עושה סרטים. קולנוע. פילם של סופר 8.
אנימציה. מאות ציורים, אחד לכל פריים. תזוזות קטנות.
וגם סרטים קצרים. וגם קליפים למוזיקה שהקלטתי.
הייתי בונה דברים. מעץ. ממתכת.
רהיטים.
לומד. כל הזמן הייתי לומד דברים חדשים. תוכנות חדשות. כישורים. מיומניות. לא שבע מלקלוט מידע חדש, יכולות חדשות. נשאר עד שלוש בלילה לפתור בעיה בתיכנות, וקופץ משמחה כשהייתי מצליח.
הייתי מרכיב ומלחים רכיבים אלקטרוניים. מייצר מכשירים, לפי הוראות או ממציא ועושה ניסויים.
הייתי מצלם. סטילס, וגם וידאו. עורך את התמונות על המחשב. מדפיס.
יוצר
יוצר
9 תגובות על “פעם הייתי”
הי רזי,
קראתי את הפוסט, ואני חושב שמזה זמן מה שאתה נמצא בסוג של משבר; זה יישמע טיפשי אבל עולה לי לראש ציטוט מהארי פוטר: אלו לא היכולות שלך שהופכות אותך למה שאתה, אלא הבחירות שלך.
אני זוכר מה גרם לי לקרוא את הפוסטים שלך בשקיקה – אלה היו הפוסטים על מוסיקה. על הפירוק שלה לאבני בנין.
אני זוכר את ההתלהבות שלך ממפיקים, מתוכנות מוסיקה, מביטים, ממקצבים שחוזרים על עצמם.
נכון שהרבה אנשים מבינים את הדברים האלה ויכולים לכתוב עליהם – אבל העובדה היא שזה היה אתה, ולא מישהו אחר.
אז מבחינתי, לא משנה לי כמה אתה יוצר ביום, או כמה אתה מולטי-תחומי; הדעה שלי עליך כבר נקבעה: אתה גורו מוסיקלי בחיי
נ.ב
אני באמת אשמח לעוד כמה פוסטים מוסיקליים… 🙂
הלהט הזה ליצור עוד יחזור. אולי יותר בשל, אולי אחר. אוהבת מאוד את מה שאתה כותב ומפרסם ואת המוסיקה שלך… יודעת (ואל תשאל למה) שזה עוד ישוב. כי זו המהות שלך: יוצר.
הגננים הַיּוֹם עֲצוּבִים
אֲבָל הָאִכָּרִים
מְבָרְכִים עַל הַגֶּשֶׁם.
וַאֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
אֹבְדֵי עֵצָה
מַסְתִּירִים זֶה מִזֶּה
אֶת עֵינֵינוּ.
נִהְיֶה נְבוֹנִים: אַל תִּשְׁאַל
מָה צָמַח, מָה קָמֵל
וּמָה נְעַקֵּר מִלֵּב.
הַסְּעָרָה הַזֹּאת
תַּחֲלֹף עוֹד מְעַט,
הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת
תִּשְׁכַּח עוֹד מְעַט.
הִנֵּה מָעַל לְמִגְדָּל
כְּבָר עוֹמֶדֶת הַקֶּשֶׁת.
-לאה גולדברג
פעם יוצר תמיד יוצר וזה יחזור כי בדמך טמונה היצירה …….
"פעם יוצר תמיד יוצר" זו אמרה יפה, ומעוררת תקווה, אבל המציאות מראה שהיא אינה נכונה.
ההסטוריה מלאה יוצרים, שנתנו לעולם את יצירתם עד גיל מסוים, ואז מעיין יצירתם התייבש. כמה מהם הם מהאמנים הנערצים עלי ביותר.
פול מקארטני, לא יצר שום דבר ראוי לשמו לפחות 25 שנים אם לא שלושים. ובוודאי שום דבר שמגיע לקרסולי השירים הגאוניים שיצר עד יום הולדתו השלושים.
את אותו דבר ניתן לומר על דיוויד בואי. אני מת עליו, אבל כיוצר הוא לא תרם אף שיר ב20 השנה האחרונות ומעלה שמגרד את רף האיכות של מה שעשה בסבנטיז.
שלא לדבר על אלטון ג'ון, שהיה ממש גאון, כמעיין המתגבר, עד פרוס שנות השמונים- ומאז הוא טרחן קיטשי.
ובילי ג'ואל.
ואפילו פיטר גבריאל, בעשר השנים האחרונות- נגמר לו.
ובחמש דקות אני יכול למצוא עוד ועוד שמות, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה.
האמת שאני עדיין דבקה בדעתי שהיצירה טמונה בך ,
ודרך אגב , העשן המרעיל הזה ממש מיותר בתמונה שלך…….
בתמונה עם הסיגר?
אני מת עליה. יש בסיגר, ובריח המתריס שלו, החריף, שאי אפשר להתעלם ממנו, משהו נפלא.
מצחיק…גם לי יש את התחושה החזקה בשנה האחרונה..שפעם הייתי…מציירת..מכיירת..מנגרת מלחימה..מפסלת…משבצת…קוראת ומקריאה.
ואני שואלת את עצמי ואותך- והיום?
מצד אחד כל העולם מתנקז למסך המחשב..אז אני מתרחקת…כמה שאני יכולה.
ומצד שני מכניסה תחומים חדשים כל הזמן…לימוד זן ופילוסופיה…יוגה…גאגא..סריגה…ועוד ועוד…
מסתבר ששום דבר לא השתנה…
רונה, כיף לך שאת מצליחה להכניס תחומים חדשים, ולהחילף את הישנים. כך זה צריך להיות. אני לצערי לא הצלחתי.