—–

חצי התכתבות, התכתבות חלקית,2007.
התכתבות מיילים, 2007, מוצגות רק ההודעות שנכתבו מהצד שלי.
ֿ

רזי שולח:

סליחה שאני לא כל כך תקשורתי בימים  האחרונים
אלו ימים מאד קשים ולא טובים במיוחד
אז אני מחכה שקצת אתעשת ואוכל לדבר אתך יותר לעניין
רזי

 

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

אז אנסה לשים זאת במילים
כן
אני מגדיר את עצמי החמצה, הפסד

זה שאנשים אחרים הם יותר הפסד, יותר החמצה, ממש לא מנחם אותי
זה שאנשים אחרים הצליחו להגדיר את עצמם מחדש, יופי להם, לא עוזר לי

בוודאי שיש חיים אחרי גיל 40
ואפילו יכול להיות שיהיו בהם דברים טובים
אבל לא את הדברים שבאמת רציתי.

כי הדבר שהכי רציתי בעולם
זה להגשים את עצמי מבחינה אמנותית. ליצור מוזיקה שאני אוהב לשמוע.
ֿֿוהערמתי תרוצים,מדוע זה לא מצליח לי, אבל אפילו אני כבר לא מאמין להם. אני יודע.
וזה מעמת אותי עכשיו עם האמת העירומה. אין לי יותר מאחורי מה להסתתר.
אני לא יוצר מוזיקה טובה באמת, לא כי "אשתי עוצרת אותי"
לא כי "הקרבתי את האמנות למען הילדים"
לא כי "לא נתנו לי שקט וזמן"

אלא כי למרבה הצער
יש לי את כל הכוונות, את האופי ומבנה האישיות של אדם יוצר
את הצורך ליצור
את הרגישות
אפילו את החריצות
אבל מה לעשות, את הכישרון המוזיקלי האמיתי, את הניצוץ, את שאר הרוח של אמן אמיתי, אין לי.
יש לי כמות מוגבלת של כישרון שמתאימה בצורה אירונית בדיוק כדי לזהות גאונות, אבל לא להגיע אליה. לראות גאונות, אבל לא להפיק אותה מעצמי.
את זה לא יתקנו אלף פסיכולוגים וטונות של אנרגיה חיובית ושכנוע עצמי ואופטימיות.

 

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

אולי זה נתיב בריחה
אבל זה לא עושה את זה לפחות אמיתי, זה שאני מכיר במגבלות הכישרון שלי.
ברור שאמשיך לעשות את האמנות שלי. אני לא יכול שלא. אני לא יודע רק איך לחיות עם הצער על זה שהיא לא מעולה באמת.
ברור שלכולם מותר ליצור. גם לבינוניים. להיפך. בלי בינוניים, לא נדע למקם ולהעריך את המעולה והמצוין.
אבל אני לא יודע איך חיים עם הצער הזה, שאני -לא מצוין.
איך אני יודע שאין לי כישרון מוזיקלי אמיתי? העובדות בשטח. אני מנסה להקליט ולחבר מוזיקה מאז גיל 14 בערך. שלושים שנים אחרי זה, אני לא מוצא אפילו פיסה אחת שהיא מעולה באמת. הר של בינוניות, משובץ בכמה דברים ממש מביכים.

ההצלחה המסחרית ממש לא מעניינת אותי. אני מכיר את הביזנס. אני יודע שבין הצלחה ואיכות אין שום קשר.  אני לא  צריך הצלחה "מסחרית". ההצלחה שהייתי רוצה, היא פעם אחת להקשיב ליצירה מוגמרת שלי, טראק אחד, ולומר לעצמי בלב שלם "וואו. יצרת משהו גדול וחשוב". וזה לא קרה.וזה עצוב לי נורא.

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

‏
אני לא מבין מה הכוונה ב"לא תאמין"
או שמשהו בתוך תוכי מגיב למוזיקה, מתרגש, מרגיש שיש פה משהו , מתפעם
או שלא
זה לא עניין של אמונה
האמת? הלוואי ומישהו היה יכול להפנט אותי להאמין שהיצירה שלי כן מעולה. היה יכול להיות קל ונעים.
חברים וקרובים כל הזמן אומרים לי ש"המוזיקה שלי מדהימה ומעולה ובלה בלה"…אבל אני לא קונה את זה.
הם משוחדים. או שהם משקרים לי כדי שארגיש יותר טוב.

קוראים לזה באמריקה "אמנות מקרר".
והכוונה היא לציורים שהילד בן השש מביא מהגן, ואמא שלו אומרת לו "אתה גאון!" ומייד תולה את זה במגנטים על המקרר.
אז ההתפעלות של האמא היא אולי כנה, אבל הילד הוא עדיין רק גאון בעיני משפחתו,או יחסית לגילו. יש כאן כיפוף סטנדרטים, שנובע מאהבה והיכרות אישית עם האמן. על אותו ציור, היתה אותה האמא אומרת "קישקוש חביב ותו לו", אלמלא ידעה שזה בנה.

אבל העיניים והאזניים שלי פקוחות מדי, אני יודע לזהות איכות, ויודע לצערי גם לזהות את היעדרה.
וגם אם ההתפעלות של חברי הקרובים מהמוזיקה שלי היא כנה, זה עדיין דעתם שלהם, שעד כמה שאני אפילו מכבד ומוקיר אותה, אינה משנה את השיפוט פקוח-העיניים שלי על המוזיקה שלי. כשמשהו שלי נשמע לי בינוני, לא יעזרו כל המחמאות בעולם.

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

לא יודע איך להפריד ביניהם.
הנפש רוצה ליצור, כן
ואני חושב שאולי לא הסברתי מספיק טוב: אני לא צריך חיזוקים. לא חיצוניים. אני לא צריך שאף אחד יגיד לי שהמוזיקה שלי טובה או לא. אני רוצה שהיא תישמע לי טובה. רק לי. אחרת, מה הטעם ?
אם כל מה שצריך זה "ליצור",בלי שום ביקורת איכות, אז הייתי שמח ו"מביע" את עצמי בלדפוק על המקלדת כמו ילד בן שנה. הלוואי ויכולתי. אבל כדי להנות מתהליך היצירה, אני חייב שהיא תישמע לי טוב…

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

"משהו שאתה מייצר שאין לו שום קשר למציאות"
אני לא חושב שקיים דבר כזה, "מציאות", כל מה שאנחנו יודעים וחווים ומרגישים הוא מבעד לזוג העיניים הפרטיות שלנו, המחוברות למוח הפרטי שלנו

מה זה משנה אם השיפוט שלי לגבי עצמי הוא "נכון", או לא, הלא אין דבר כזה "נכון"
יש רק את איך שזה מרגיש לי
בתוך תוכי
ובתןך תוכי אני יודע בדיוק איזו מוזיקה יצרתי בשלושים השנה האחרונות.
יש לי את ה"פריווילגיה" המפוקפקת להכיר את עצמי יותר טוב מכל אדם אחר, ולכן אני יודע בדיוק.

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

יש בי התנגדות אינסטינקטיבית לביטוי "תעשה הכי טוב שאתה יכול".
ברור שאני עושה הכי טוב שאני יכול ברגעים שבהם אני מנסה ליצור. אני חושב שרוב  רובם של היצירות הגרועות, המשעממות, המיותרות בהיסטוריה, נוצרו על ידי אנשים שהיו בטוחים שהם "עושים הכי טוב שהם יכולים".
מה שמדכא אותי זה שהכי הכי טוב שלי, פסגת המאמצים שלי- הוא עדיין בינוני. ושוב-לא בגלל ש"הקהל אמר לי". זה בינוני בעיני שלי.
בעולם שבו ישנן יצירות של מוצארט, ולנון, ובאך, וג'נסיס, ולו ריד, ועשרות ומאות אמנים מעולים ואפילו גאוניים, זה נראה לי ממש בזבוז משווע של זמן להקשיב למוזיקה בינונית של רזי בן-עזר.
"פשוט לעשות"-זה מובן מאליו. תמיד אמשיך לעשות. אני לא יודע אחרת. אני לא יכול שלא ליצור. אני תמיד אמשיך. גם סאליירי המשיך לכתוב מוזיקה בינונית וחסרת השראה עד יומו האחרון.

ואם אתה אומר שיש מציאות שאינה תלוית מחשבות, מציאות אובייקטיבית, הרי במציאות הזו יש אמנים טובים, מעולים, ובינונים. ומה תעזור התודעה שלי והמחשבה שלי, העובדה היא שאין לי מספיק כישרון להיות טוב באמת.

והצער הזה הוא חלק ממכלול של אכזבה כללית מחיי.
זה מעגל של כשלונות ואכזבות. לא הצלחתי לא בקריירה, לא בהצלחה חומרית, ולא בהגשמה אמנותית. ֿאני בינוני לחלוטין. וזה אחרי ש "עשיתי הכי טוב שאני יכול". אני מנסה למצוא משהו, משהו אחד, שאני יכול להצביע עליו ולומר: רזי, כאן הצלחת. הגשמת. מיצית את היכולת שלך במשהו. הישגת הישג. ניצחת משהו. ואני לא מוצא כלום. כלום.

חברים שמנסים לעודד אותי תמיד זורקים לי שני דברים "אבל עשית שני ילדים נפלאים", ו"אבל עשית דוקטורט". על הדוקטורט לא אאריך. אני יודע בדיוק איזה חארטה זה, ואיזו ריקנות זה מייצג. כל מה שהדוקטורט אומר עלי זה שהיתה לי הסבלנות להתכופף ולעקוב אחרי פורמאט. ביג דיל.

והילדים: קודם כל הם לא "הישג" שלי. הם אנשים. והם היו יוצאים אנשים נפלאים גם בלעדי. אם הייתי רק תורם זרע, וכל מה שהם הו מקבלים ממני היו גנים, גם אז הם היו יוצאים אנשים נפלאים. אולי אפילו נפלאים יותר. אני בטוח שהקדרות והדיכאון שלי וההסתגרות והתפרצויות הזעם שלי עליהם לא עזרו להם. הם ילדים נפלאים למרות, ולא בגלל, אבא שלהם.

הנה האמת: יש אחוז די נכבד מהזמן שממש אין לי סבלנות אליהם.
ואז פרצים של רגשי אשמה מטורפים על הידיעה הזו, שגורמים לי להתנהג כמו האבא הכי טוב בעולם, ולחלק מהסביבה לסבור בטעות שאני אכן כזה.

אני רק יודע ש
הרגעים היחידים בחיי שהרגשתי טוב ואושר, היו רגעים של שיכחה, רגעים שבהם הצלחתי, בעזרת אלכוהול או אורגזמה או מוזיקה נשגבת, לשכוח לרגע מה אני יודע על עצמי, ואת העובדה שאף אחת, אף אחת, מהשאיפות שהיו לי בגיל צעיר לא התגשמו.
וככל שאני יותר מודע לעצמי, יותר זוכר מי אני ומה אני, אני פחות שמח.
אם רזי בן ה20 היה מוצא מכונת זמן, ובא לבקר את רזי של היום, ושומע מה קרה לכל החלומות שלו, ומה קרה לחיים שלו,ולכל השאיפות שלו, הוא היה בוכה וזועק מרוב יגון וזעם ותיסכול ועצב.

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

רזי משיב:

 

ממש ממש לא התכוונתי לקרוא לאף אחד "טפש" או טפשה" מלבד עצמי.
אם זה התפרש אחרת, אני מתנצל וזו לא היתה כוונתי.

******************
(הצד השני משיב- התוכן הושמט)

******************

 

על הבינוניות, המונולוג של סליירי, מתוך "אמאדאוס"

—–

———-