——-

הגירסה שלי.

נגינה, שירה, הקלטה ומיקס נעשו על ידי.

——

בשנת 1973 הייתי בן עשר. ישבתי עם כל המשפחה מול הטלויזיה במוצאי יום העצמאות, וצפינו בפסטיבל הזמר. כל המדינה צפתה.

ישראל של מאי 1973, רק חודשים בודדים לפני מלחמת יום כיפור,חגגה 25 שנים לקיומה, היתה מדינה באופוריה לאומית, שיכרון כוח, פטריוטיות, ובעיקר ביטחון בלתי מעורער בעליונות הישראליות, בהיותנו צודקים ויפים ובלתי מנוצחים, ושכך יהיה לעולם. לא פלא שבמקום הראשון זכתה עדנה לב, שהיתה בשיא פופלריותה, עם "את ואני נולדנו בתש"ח".
אבל אני, כילד, התרשמתי והתרגשתי יותר משני שירים אחרים, שלא זכו. הראשון היה "ליל חניה", שהלחין יאיר רוזנבלום למילותיו של אלתרמן ושרו חנן יובל,ירדנה ארזי, ואפרים שמיר האלמוני.

והשיר השני, "יעלה ויבוא". לבמה עלה בחור צעיר, עם שיער הרבה יותר ארוך מהמקובל ("ביטניק", העיר אבא שלי), הוא שר אחרת, זז אחרת, השיר נשמע אחרת. גידי גוב.

גידי גוב כמה חדשים לפני כוורת, אלמוני, צעיר, יוצא להקת הנח"ל.

אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם, ורק כשגדלתי הבנתי שבני נגרי הביא בלחן שלו הרבה השפעות אמריקאיות, של סול וגוספל, השיר עצמו היה מהיר וקצבי, והוא שבה את לבי. אמנם את המילים  (של יורם טהר לב) בקושי הבנתי, בעיקר בגלל הטמפו המטורף שבו בוצע השיר, (וגם הוקלט כך בגירסת האולפן).

כשהחלטתי להקליט לשיר גירסה משלי, זה היה השינוי העיקרי: האטתי אותו כדי שאפשר יהיה לשמוע את המילים. אני אוהב את המילים מאד, גם בהן בדיעבד יש ניחוח של מדינת ישראל שהיתה אז ונעלמה: שיר המדבר על ארבע דמויות תנכיות, בלי להזכיר את שמה של אף אחת מהן, בלי להט דתי, אלא בצורה שישראל החילונית התיחסה אז אל התנך: כאל סיפורי גבורה לאומיים מכוננים. כל ילד אז ידע בדיוק, מיהו זה שנפל בגלבוע על חרבו, ומי הנביא שרכב אש לו בכרמל.
יעלה ויבוא
מילים: יורם טהרלב
לחן: בני נגרי

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
יעלה על הר נבו
זה האיש אשר יראנה
ואליה לא יבוא
יעלה ויבוא.

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
על גלבוע כגיבור
יעלה נורא המלך
והחרב בלבבו
יעלה ויבוא.

ואני רואה אותם
בחיי ובמותם
הם עולים איתי בדרך
מן העמק אל ההר
וקולם כהד
יקרא לי מגבוה:
יעלה ויבוא.

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
יעלה אל הר תבור
הברק אשר הגיח
והאש בעקבו
יעלה ויבוא.

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
לכרמל בנתיבו
הנביא שרכב אש לו
בשמים רכובו
יעלה ויבוא.