——–
פרק א: מתי שהוא בשנת 71-72,אני בן שמונה או תשע
בית הספר היסודי בסביון. יום הלימודים נגמר, אבל אני נשארתי בחצר בית הספר לשחק קצת אחר הצהרים. פתאום אני מבחין ברעשים עולים מחדר המלאכה, שהיה צריף נפרד מהבניין הראשי. אני מתקרב לצריף, ומציץ דרך החלון המאובק.
בפנים, אני רואה להקת קצב ( ככה קראו לזה אז), עם תופים, גיטרות, מיקרופונים, והם נראים כאילו נורא שמח להם. והם עושים המון רעש.
"מי אלו"? אני שואל את הילד הגדול שמצטופף לידי להציץ בחלון.
"זאת הלהקה של דני".
לא ידעתי מי זה דני.
"זה שגר ברחוב מבואות".
שאלתי: "הם מפורסמים?"
"לא…אולי פעם הם יהיו…עכשיו הם רק עושים חזרות, אולי פעם הם יוציאו תקליט…" גיחך הילד הגדול והלך.
פרק ב: ספטמבר 1973, עשרה חדשים אחר כך
"המגפיים של ברוך" הוא שיר השנה, כולם בכיתה יודעים את המילים בעל פה. כוורת הם אלוהים.
תוך כדי שיחה בהפסקה הגדולה, מישהו מזכיר שדני סנדרסון הוא מסביון, וההורים שלו גרים ברחוב מבואות.
אני מבין פתאום מי זה הדני הזה, שאת להקתו ראיתי עושה חזרות.
"אני ראיתי אותם מנגנים אצלנו בבית-ספר, בחדר מלאכה, לפני שהם היו מפורסמים!" אני מצהיר בגאווה לפני כולם.
אף אחד לא מאמין לי.
פרק ג: 1989, שש עשרה שנים אחר כך
אני עובד כעוזר טכנאי באחד מאולפני ההקלטות בתל-אביב.
אני נרגש, אני בעננים. להקת כוורת באה לאולפן, כדי לעבור, לסנן ולבחור את הקטעים הנדירים ("בונוסים") שיצורפן להוצאה מחדש של "סיפורי פוגי" על קומפקט דיסק. הם מביאים איתם סלילים ישנים, ונותנים לי (לי!) לשים אותם על מכונת הרבע-אינטש. כולנו מקשיבים לקטעים ( שעות של חומר), ואני מביט סביבי ולא מאמין שאני נמצא באותו חדר עם גיבורי ילדותי. ועוד עושה בשבילם עבודה.
לאחר שהם בוחרים אילו קטעים הם רוצים, ובאזה סדר, הם אומרים לי : "תערוך אותם אחד אחרי השני, על סליל אחד". אני עומד, מאושר, עם אוזניות וסכין חיתוך ביד, ועורך הקלטות ישנות של "כוורת".
בעל האולפן מסתכל עלי בשבע עינים, שלא אעשה לו פדיחות. אחר כך הוא עובר על כל העריכות, לראות שהכל בסדר.
"יא אללה" אני חושב לעצמי, "זה אומר שאולי אפילו יהיה לי קרדיט על הדיסק…" האושר הוא פשוט לא יתואר.
כחודש לאחר מכן יוצא הדיסק. אני רץ לחנות, קונה אותו, מסתכל בעטיפה האחורית, וחושכות עיני. בעל האולפן נותן לעצמו קרדיט על "עריכה אנלוגית", ואני לא מוזכר בכלל.
לכולם אני מספר:" זה אני שעשיתי את כל העבודה! הוא לא עשה כלום!"
אף אחד לא מאמין לי.
5 תגובות על “אף אחד לא מאמין לי”
אני מאמינה לך
גם אני מאמינה לך!
אני מכירה את כל הנפשות הפועלות יותר טוב מכל אחד
אממ כן זה מאוד מבאס. אבל אלו החיים.
והנה המקום לשאול שאלה שאני מחפש כבר עשרים שנה שיענו לי עליה – למה, אבל באמת למה, האיכות של הדיסקים הללו כל כך ירודה (בעיניי הלא מקצועיות ובעיניי חברים עם עיניים מקצועיות יותר), והאם העובדה ששלושת האלבומים הללו, של ההרכב הכי טוב שהיה פה מאז ומעולם, לא יצאו בשנים האחרונות בהוצאות מחודשות, היא בשל הסיבה שהמסטרים באיכות כל כך ירודה? אשמח להסבר מפורט…
לפי מיטב זכרוני, כשרצו להוציא את אלבומי כוורת כדיסקים, באמת נתקלו באיכות הירודה של המאסטרים המקוריים.
לכן, היתה כוונה לעשות מיקסים מחודשים לכל השירים.
אבל, בסופו של דבר נעשו מיקסים חדשים רק לשני השירים הראשונים,סיפורי פוגי, ושיר המכולת. כנראה לא היה תקציב או זמן לשאר השירים. ובאמת שיר המכולת נשמע הרבה יותר טוב משאר האלבום. לא ידוע לי כלום לגבי שני האלבומים שבאו אחכ.