—

אני אהיה בן חמישים עוד שישה חדשים. אני מביט אל חיי, מה שרציתי לעשות בהם, מה רציתי להשיג, איך רציתי שיראו.

והפער הוא גדול. עצום. כואב.

רציתי להיות אדם יוצר. שנים מסוימות זה היה בתחום הקולנוע, ואחר כך, רוב חיי, בתחום המוזיקה. רציתי ליצור דברים טובים, משמעותיים, חשובים. שאהיה גאה בהם. רציתי, שכפועל יוצא של ההצלחה היצירתית, תבוא גם הכרה. מצד העולם. לא חלמתי להיות עשיר, אלא שיצירותי יהיו טובות עד כדי כך, שאנשים יאהבו אותם, יתרגשו מהן, וזה יאפשר לי לחיות חיים של יוצר.

זה לא קרה.

וכשאני שואל את עצמי : "למה?"

אני מגיע למסקנה שישנם שני הסברים, שתי אפשרויות.

האחת, שבה האמנתי עד לפני זמן קצר, היא: שיכולתי- אבללא הגעתי לאן שרציתי כי עשיתי טעויות גדולות בדרך. בחירות גרועות, שנבעו מחולשה ופחד ועצלנות והסתפקות במה שהיה בטוח במקום האומץ לקחת סיכון. שנכנעתי למה שציפו ממני, שלא "התאבדתי" על מה שבאמת רציתי. בקיצור, שיכולתי-אבל פיספסתי.

השניה, היא שלא משנה מה הייתי עושה או בוחר. שלא טעות זו או אחרת הרחיקה אותי מחלומותי. שאם לא הייתי מבצע בחירה גרועה אחת, הייתי בוודאי מבצע טעות אחרת. ושגם אם הייתי עושה את כל הבחירות הנכונות, האמיצות, שהיו דורשות אומץ והקרבה ומאבק- גם אז לא הייתי מגשים את מה שרציתי. כי זה פשוט לא נועד להיות. כי אולי יש לי את הרצון, והחלום, ואולי אפילו את התשוקה ליצור, אבל את הכישרון אין לי. לא את מידת הכישרון הגדולה האמיתית, שהיתה דרושה כדי להיות מוזיקאי, מלחין, מהקליבר של האנשים שהערצתי, שרציתי לחקות, שרציתי להיות כמותם.

ואינני יודע איזו אפשרות היא האמת. ואינני יודע, איזו אפשרות עצובה יותר.