אני יורד. בלי מרכאות. מהגר. בעל אזרחות ישראלית שאינו חי בישראל. ואני כותב את הפוסט הזה לא כי יש לי עמדה פוליטית או מוסרית כלפי כל תופעת הירידה, אלא פשוט כדי להציג עובדות לויכוח שרוב הזמן מתנהל רק על פי רגש ואידאולוגיה.
שיהיה ברור: אני לא בעד ולא נגד הגירה מישראל. אני לא מתגאה בהגירה שלי, ולא מתבייש. אני חושב שלשני המושגים הללו אין מקום. אני לא מנסה לשכנע אף אחד לעשות כמוני, ובוודאי שלא מתיימר ליצג אף אחד מלבד עצמי. כמו שאמרתי, אני רק אציג עובדות, לא דעות.
- גדלתי בישראל. שרתתי בצה"ל את מלא שלוש השנים, פלוס התנדבות לקורס קדם צבאי של חצי שנה, פלוס (להערכתי) כשנה נוספת במצטבר של ימי מילואים. בסך הכל, כארבע וחצי שנים מחיי, לפני גיל 30, נתתי למדינת ישראל.
- קיבלתי בתמורה לשנים אלו כל חודש שכר של חייל חוגר, (כלומר דמי כיס), ומענק שחרור של 1000 שקל. זה היה בשנת 1985. זהו.
- היגרתי לארה"ב (פלורידה) בגיל קצת פחות משלושים. היום אני בן חמישים. עשרים ומשהו שנים. אני נשוי, יש לי שני ילדים, ואחד בדרך.
- אני עובד כפרופסור בקולג' מקומי, מלמד פיתוח ועיצוב אתרי אינטרנט. הרקע שלי הוא בטכנאות סאונד.
- אני בעל תואר דוקטור במדעי המחשב. את ישראל עזבתי עם תואר ראשון (קולנוע וטלויזיה), ואת התואר השני והדוקטורט עשיתי בארה"ב.
- את שכר הלימוד, במלואו, לשני התארים, שילם המעביד שלי. לא הייתי צריך להוציא סנט מכיסי.
- אני מרויח משכורת נאה מאד. לא אנקוב במספרים, אבל אני מצוי מאד בנתונים: זה בערך פי שלוש ממה שמרויח בעל תפקיד מקביל בישראל.
- ממשלת ארצות הברית לוקחת לי מס הכנסה (אחרי הוצאות מוכרות) של כ 15% מהכנסתי השנתית. ישראלי במשרה דומה לשלי, עם משכורת של שליש משלי, עוד נותן למיסים כ30% ממשכורתו.
- המע"מ על כל דבר שאני קונה בפלורידה הוא 6%. בישראל הוא פי שלוש. 18%.
- יש לי מכונית, בליסינג. בלי להכנס לסכומים, הייתי משלם בישראל על מכונית דומה לפחות פי שלושה לחודש.
- צורה אחרת להסתכל על המכונית: בסכום שבו פה אני חוכר מכונית יפה וחדשה, בישראל לא הייתי מקבל שום מכונית, גם לא טראנטע.
- כשאני ממלא דלק, גלון עולה פה 3.30 דולר. חישוב מהיר מראה שבתרגום לליטרים ושקלים, זה פחות משליש ממחיר הדלק בישראל.
- אני גר בשכירות, בבית מקסים. לא אכנס לפרטי מספרי החדרים וכיווני האוויר וגודל הבריכה, אבל בית מקביל בישראל (בדקתי) היה עולה לפחות פי שנים לחודש, קרוב יותר לפי שלוש.
- מכיוון שאני גר בשכירות, החשבונות היחידים שאני משלם הם חשמל ואינטרנט. אני לא משלם ארנונה, בעל הבית משלם אותה. כך החוק בפלורידה.
- אני גם לא משלם חשבון מים וביוב. בעל הבית משלם בלי הגבלת כמות. זה לא כך בכל חוזי השכירות בפלורידה, אבל נפוץ למדי. המים פה בשפע וזולים.
- החשמל בפלורידה עולה שליש מאשר בישראל לקוט"ש. אני לא צריך לחשוב שניה אם להדליק מזגן או לא.
- אבל לא כל העובדות הן כלכליות: אני פה יותר מעשרים שנה, ומעולם, בשום צורה שהיא, לא נתקלתי אפילו ברמז לאנטישמיות. אם כבר להיפך: מוצאי היהודי/ישראלי כנראה רק עזר לי. זו היתה אחת מנבואות הזעם ששפכו על ראשי כשהיגרתי ("האנטישמיות"), אבל פשוט לא ראיתי. אני לא אומר שאין, אני רק מדווח שלא נתקלתי בה, ביותר מעשרים שנה, בשום צורה.
- אני לא רוצה עין הרע, אבל בכל אותן שנים לא פרצו לאף בית או דירה שגרתי בה. גם לא לאף אחד ממכרי או חברי. ואני יודע שזה עניין אזורי, ולא כך בכל מקום בארה"ב. אבל פה כן. לא גנבו לי אפילו אופניים. הפעם היחידה שנגנב ממני משהו, היתה לפני ארבע שנים, כששכחתי לנעול את המכונית, ונגנב ממנה האיפוד שלי. זהו.
- ואפרופו, למכוניות פה אין קוד נעילה. רק מפתח רגיל. כי אין צורך.
- ונגיד, שמסיבות שונות כן ארצה לחזור לישראל: ביום שבו אנחת בישראל לפני כל דבר אחר, אהיה חיב לביטוח לאומי כ30000 (שלושים אלף שקל). זה הסכום שיבקשו ממני לשלם על כל השנים שלא שילמתי ביטוח לאומי. העובדה שגם לא קיבלתי שום שרות ממדינת ישראל כל אותן שנים, לא תענין אף אחד. אם לא אשלם, לא אקבל שום ביטוח רפואי במשך כשנתיים (חודש על כל שנה שלא שהיתי בישראל).
- אם ארצה לעבוד, סיכויי כבן 50 למצוא עבודה בתחום הייטק בישראל, גם כמרצה, הם קלושים. האבטלה בישראל בקבוצת הגיל שלי, חמישים פלוס, גבוהה פי חמש מאשר בפלורידה. בהייטק אפילו יותר.כל שנה שאני מתבגר, מגביר את הפער הזה. תשאלו פעם ישראלי בן 50 , מובטל,שמנסה למצוא עבודה בהיטק, מה סיכוייו.
- בישראל קיימים חמישה מוסדות אקדמיים המלמדים פחות או יותר את התחום שאני מתמחה בו. בדקתי. אף אחד מהם אינו מחפש מרצה במשרה מלאה. גם אם תתפנה משרה, יש בישראל כעשרה מועמדים לפחות על כל משרה דומה.
- גם אם אהיה בר המזל שזכה במשרה, ארויח פחות משליש ממה שאני מרויח בפלורידה, אשלם על זה פי שנים מס הכנסה, וממש שישאר אשלם פי שנים לפחות שכר דירה. אני לא מדבר על ארנונה, מים, ו18% מע"מ.
- אם ארצה פעם לקנות בית, מחיר דירה ממוצעת בישראל הוא 129 משכורות חודשיות ממוצעות. בפלורידה זה פחות מ40.
ואחרון אחרון חביב: אני אתאיסט. אשתי ואני התחתנו בנישואים אזרחיים. בישראל אין, ובעתיד הנראה לעין גם לא יהיו שום נישואים או גרושים שאינם נשלטים על ידי הרבנות. אם אחיה בישראל, הדת, נציגיה ומוסדותיה יכתיבו לי (בין השאר, רשימה חלקית) באילו ימים אני מקבל תחבורה ציבורית או לא, באילו קווי אוטובוס אשתי תצטרך לשבת במושב האחורי, באיזה בית קברות מותר לי (או לא) להיקבר או לבקר, באילו ימים בשנה אסור למכור לי לחם.אם בתי או בני ירצו להתחתן או להתגרש בישראל, הם יוכלו לעשות זאת רק בטקס דתי. כל "ברית זוגיות" אזרחית לא תתקבל כנישואים ממש על ידי משרד הפנים. שלא לדבר בכלל אם הם יבחרו להינשא למי שאינו מוכר כיהודי על ידי הרבנות.
בארה"ב, שבה 95% מהאזרחים מאמינים באלוהים, לעולם אף אחד לא יצפה ממני, או יחוקק שום חוק, המסדיר או מגביל את האמונה הפרטית שלי. הם קוראים לזה "הפרדת דת ממדינה". זה כתוב במסמך שנקרא "חוקה". בישראל, בעת כתיבת שורות אלו, אין מסמך כזה.
האם אני מתגעגע לישראל? זו שאלה מורכבת. כמובן שכן. אבל אני מתגעגע מאד לאנשים, לריחות, לאוכל, לתרבות העברית. לא למדינה. המדינה שבה גדלתי, של שנות ה60-70-80, אינה קיימת יותר, ולכן לא ניתן לחזור אליה גם אם ארצה.
65 תגובות על “למה אני לא יכול לחזור”
אני לא חושבת שאתה יורד אני לא אוהבת את המילה הזאת שהישראליים המציאו אותה ככתם על אלו שהחליטו לעזוב את הארץ. הקטע הזה שארץ ישראל זה קודש הקודשים זה בולשיט אחד גדול. אני אומרת די כבר שאנשים יחיו את המציאות. זכותו של כל אדם לגור איפא שבא לו. אתה יודע רזי שאני קוראת את סוג ההצדקות שלך אני אומרת לעצמי בשביל מה. מה אתה חייב למישהו משהו – אז ממש לא. אלו החיים שלך ותעשה בהם ככל הנראה לרוחך. המדינה שלנו הלכה קפוט. המנטליות החברה הישראלית ירדה לתהום. המדינה לא עוזרת לאף אחד אם זה בעבודות אם זה בבריאות ואם זה בקניית בית. אם אין לך כסף בארץ אתה אבוד. אין ערכים פשוט אין כלום. ואני מצדיעה לך על אורך החיים שלך, להישייג שלך בתחום העבודה, המשפחה – יש לך 2 ילדים מקסימים, אשה אוהבת והרבה מזל טוב לתינוק שבדרך. אני אומרת שאפו ובגדול רזי. אתה את שלך עשית הרבה אנשים היו מוכנים להיות במקומך. אז די כבר עם ההסברים – אתה בסדר גמור. אבל מה שכן 🙂 יש לך אחלה משפחה בארץ.
היית כל כך משכנע שזה כואב…
אני שמח שמצאת את מקומך (לא ציני)
בכל מקום יש טוב ורע. קצת מפריע לי שלא כתבת על הרע בארצות הברית.
מה עם לתת לילדים קטנים להלך חופשי בקניון או בסופר לקניות?
רק לא מזמן איילת זורר בראיון ענתה לשאלה, מה כל הזמן מפתיע אותך ואת צריכה להתרגל כשאת מבקרת בארץ. היא מייד ענתה שאנשים פה לא דואגים לילדים קטנים כשהם מסתובבים חופשי.
על כל סיפור הצלחה כמו שלך יש אלפים שחזרו לארץ ולא מצאו את עצמם בארצות הברית.
יש לי חברה שחזרה אחרי עשר שנים, הילד שלה התנוון שם פשוט ובארץ הוא פורח.
יכולתי ואני עדיין יכול לעבור לארצות הברית. אני לא אעשה זאת. זה לא שלי, זאת לא המדינה שלי. אף פעם לא ארגיש כמו אחד מהם.
בחרת לוותר על מדינת ישראל כי קשה כאן. לי יש דפקט אני אוהב את המדינה ובחרתי להלחם עליה. אני לא אומר נואש. אני מסכים עם כל מה שכתבת אבל אתה שוכח דבר אחד. אנחנו מדינה צעירה בשנות השישים אל תשווה אותה למדינה בת יותר ממאתיים. ההישגים שלנו גדולים בשביל מדינה בת שישים. אנחנו מדינה צעירה, גם במחאה שלה. אני מאחל לך בהצלחה, גם לי אין בעיה עם מי שעוזב ואני לא מבקר איש. כל אדם ראוי לעשות מה שבא לו. שיהיה בהצלחה
האמת שבסבטקסט של הפוסט הזה אני מזהה רצון כלשהו לחזור…
יש בירורים לגבי חזרה (כמה ביטוח לאומי משלמים) וגם חשש מאי מציאת מקום עבודה
גם אני לא שופט איש וכל אחד יכול לבחור את מקום מגוריו
אני בוחר בישראל למרות כל הקשיים. עוד ארוכה הדרך עד שמדינתנו הצעירה תתפתח ותהיה פלורידה אבל אני כאן כדי לעזור לזה לקרות
ארז
יעל: תודה. גם אני לא מאמין ששום ארץ היא יותר "קדושה" מאחרות. רק החיים הם קדושים.
ג'ק: תודה. אני לא מתכוון להטיף או לשכנע. רק להציג עובדות.
ירון: כמובן שיש המון דברים שאני לא מת עליהם בארה"ב. בעניין הילדים: זה הרבה הרבה יותר עניין פסיכולוגי, תרבותי של הורים אמריקאים היסטריים מאשר מבוסס על נתוני פשע אמיתי נגד ילדים. סטטיסטית, ישראל וארה"ב מאד דומות בעניין הזה. אבל אם כבר מדברים, אלימות בין ילדים, ידים מרביצים פיזית לילדים אחרים בבית ספר או אחריו- התופעה הזו הרבה יותר חמורה בישראל. ילדים ישראלים הם הרבה יותר פיזיים, אלימים, ומרביצים לחבריהם מאשר ילדים אמריקאים. הם גם הרבה יותר חוצפנים, קולניים, ומראים הרבה פחות כבוד להורים ומבוגרים. אני מופתע מזה כל פעם, לרעה, כשאני מבקר בישראל. מה שילדים ישראלים מרשים לעצמם לא היה עובר ברוב המקומות בארה"ב.
ארז: ברור שגעגועים והרהורים על חזרה תמיד יהיו. אבל את הפוסט הזה כתבתי כדי להביא שורה של עובדות שבגללן אני לא יכול לחזור, גם אם ארצה. לא יהיה לי היכן לגור, לא יהיה לי איך להאכיל את משפחתי, או שאצטרך להתרגל לרמת חיים של עוני ועבודה שאינה בתחום המומחיות שלי רק כדי לשרוד. ואני לא מאמין שבשביל אף מדינה, או אידאולוגיה, אדם צריך להקריב את עצמו. לא פיזית ולא כלכלית. אף מדינה. ארה"ב אינה קדושה בעיני, לא יותר ולא פחות מישראל. מדינות הן בעיני בדיוק כמו חברות סלולר: אני אשאר עם אחת מהן כל זמן שזה כדאי לי, וכל זמן שנדמה לי שאקבל ממנה דיל יותר טוב מאשר מהחברות האחרות. ולא דקה יותר.
בתגובה לתגובתך לארז: בהתקשרות עם חברת סלולר, הכדאיות הכלכלית היא הקובעת העיקרית. לא כך לגבי מקום המגורים, רחוב שכונה ישוב או מדינה. אם כדאיות כלכלית הייתה מנחה את בחירת מקום מגורנו, סביר שלא היינו חיים בדיוק במקום שבו אנו חיים. ואין קשר לקדושה, כמו שנוח לך להציג זאת. לדעתי אתה מטעה, ובעיקר את עצמך, שמדינות הם כמו חברות סלולר, ועניין הדיל הוא הקובע. לדעתי, בתשובתך זו חשפת את הסיבה העיקרית להמצאותך שם ולא פה, והיא ממש אינה כלכלית. היא רגשית לחלוטין וטפח ממנה (ורק טפח לתחושתי) חשפת בפסקה האחרונה לגבי הנישואים האזרחיים. אתה פשוט לא אוהב את ישראל וזה בסדר. שיהיה בהצלחה
פוסטוב.
אני חי בארץ כי נוח לי פה וכי נולדתי להורים עם משכורות גבוהות, יחסית.
סביר שאם הייתי במצב כלכלי גרוע יותר הייתי יותר רוצה להגר.
קראתי את מה שכתבת מכירה הכל אחרי 11 שנים בקנדה חזרתי לפני שנה עם שני ילדים אחד התגייס ואחת בתיכון חזרתי לבד ברחתי בלי הבעל יותר מבוגרת ממך מתחילה הכל מהתחלה ………..
בכדי שהמצפון לא יציק, הנוחיות הכלכלית זה לא הכל החיים החיים הם יותר גדולים מדלק זול יותר בית זול או נוחות מסוימת…….זה אישי כמובן כשהולכים עם הלב האושר הוא בדברים אחרים ברייחות בדיבור בצחוקים בנופים בחברים……..כשקארתי את השורות יש שם געגעועים הטעונים שלך הם לא משכנעים באיחוד לא של הדת……
כשראיתי שהילדים שלי נהייהים קנדים נבהלתי וברחתי קשה לי נורא אבל הכי כייף בעולם לכולנו…..אין על המדינה שלך אין על ישראל…….
עבודה מוצאים עם אני מצאתי מלמדת ציור ומתחילה כעצמאית באדריכלות התחלה קשה אבל בטוח עם רצון עז יהיה בסדר…….עדין לא יודעת איך אסתדר אבל לא חןזרת בעולם לשעמום והזרות…..
רזי אני נאלץ לא להסכים איתך:
בני הנוער שלנו אכן חצופים ואלימים אבל אין מה להשוות לארצות הברית….
בינתיים אף בן נוער כאן לא נכנס לתיכון וריסס את החברים שלו בתת מקלע.
בחלק מהתיכונים בארצות הברית יש גלאים בכניסה.
מזמין אותך להציץ ביוטיוב על סרטוני מכות בין ילדים בארצות הברית לעומת הכמות בארץ.
העניין בארצות הברית עם דאגה לילדים קטנים הוא לא פסיכולוגי.
לנו אין קוד אמבר כמו בארצות הברית.
אתה יכול לקרוא את הנתונים שם
http://www.fbi.gov/about-us/cjis/ncic/ncic-missing-person-and-unidentified-person-statistics-for-2012
ושוב שלא תחשוב שיש לי בעיה איתך 🙂
אני לא אוהב שאנשים מציקים לאנשים שירדו או מבקרים אותם.
זה עולם חופשי וכל אחד יכול לעשות מה שבא לו.
הממשלה פה אכן מייאשת את התושבים אבל יש פה ריח של שינוי, לאנשים קצת נמאס ובכל זאת מדובר במדינה שלנו. זה שלי. אני תמיד אהיה זר בכל מקום שאהיה בו.
ירון: בעניין אלימות שקשורה בשימוש בכלי נשק: אתה צודק. זו בעיה חמורה בארה"ב. אבל אני מדבר על חיי יום יום. על סתם מכות בבית ספר. יש לי ילדים במערכת החינוך הציבורית בפלורידה, ואני רואה מה קורה פה. ילדים ישראלים פשוט הרבה הרבה יותר הולכים מכות, ומביעים את עצמם באלימות יום יומית (גם אם זה "צחוקים" ו"כאפות"), מאשר הילדים האמריקאים שבסביבתי.
שני דברים:
1. אם אתה מרוויח כל כך טוב, לא ברור לי למה יש לך בבלוג כפתור תרומות.
2. ביטוח לאומי כשמו כן הוא, ביטוח. אתה משלם כל הזמן ואז כשאתה צריך, אתה מקבל. אם תרצה לחזור, ביטוח לאומי ידרוש ממך תשלום כדי שתכסה את העלות של התשלומים העתידיים שאתה צפוי לקבל ממנו. הוגן.
1. יש לי כפתור תרומות לא כי אני צריך את הכסף, אלא כי אני חושב שהוגן שאתן אפשרות, בלי שום חובה, לקוראים לתמוך בכתיבה וביצירה שלי, שאינם קשורים לעבודתי ומשכורתי. לשיטתך, אם מליונר כותב ספר, אז זה לא הוגן שיבקש כסף על כל עותק, כי "כבר יש לו מספיק כסף"?
2. אין לי שום בעיה עם תשלומים עתידיים, על שרותים עתידיים. יש לי בעיה על תשלום ענק בדיעבד, על העבר, שבו לא קיבלתי שום שרות, וכל זה מוחזק נגדי ככופר (כך הביטוח הלאומי עצמו קורא לזה: כופר, לא מילים שלי) כנגד שרותים בהווה או בעתיד. לא נראה לי הוגן.
פוסט חזק וכנה רזי, וכתוב היטב. נותר רק די להתייאש מהמצב הקשה כאן, והוא קשה. מסכים איתך לגמרי לגבי אלימות הילדים, החוצפה שלהם, הפינוק, חוסר המשמעת וכ"ו, זה רק הולך ומתדרדר כאן כמו דברים אחרים. והפיסקה האחרונה בפוסט הזה קולעת בול, לצערינו. שרון
חנן כהן: אני משלמת לביטוח לאומי כבר כ-15 שנים. עכשיו אני צריכה מהם קצת בחזרה. אני בחודש שמיני בהריון ותשלום חופשת לידה ממש היה עוזר לי. אז לא מגיע לי כי אני לא גרה בישראל, אבל לשלם להם אני עדיין צריכה כי טרם הוכחתי (לשיטתם) שמרכז חיי אינו בישראל (כי אני בארה"ב "רק" שלוש שנים).
אין לי בעיה עם זה שלא מגיע לי. יש לי בעיה עם זה שחובות יש אבל זכויות אין. זה לא בדיוק אתה משלם וכשאתה צריך אתה מקבל. בארה"ב המדינה לא נותנת לי כלום כדי לאפשר לי את ההריון הזה. אבל, אני גם לא צריכה לשלם להם כשאני לא עובדת. הביטוח הפרטי לעומת זאת, מכסה, כי הוא ביטוח. ביטוח לאומי הוא ממש, אבל ממש לא "ביטוח". סתם עוד גוף ממשלתי ביריוני. אני אוהבת את ארץ ישראל מאוד ומתגעגעת אליה ועצוב לי שהילד שלי לא ייגדל בה. מאוד. מדינת ישראל? לא אוהבת. אין לי סנטימנטים. התעמרו בי מספיק בשביל שאתייאש ואברח.
שכחת לספר לנו כמה אתה משלם פרמיה והשתתפות עצמית על ביטוח בריאות.
בישראל משלמים 30 אחוז מס אבל זה כולל תשלום לביטוח בריאות, כך שזה יוצא אותו דבר כמו ה 18 אחוז שלך פלוס התשלום לפרמיה והשתתפות עצמית.
שכחת גם לספר כמה עולים טיםולי רכב בארה"ב (פי שלוש מבישראל) וכמה עולה ביטוח רכב בארה"ב (פי שתיים מבישראל)
פלורידה מדינה זולה כיון שהוכתה הכי חזק מבין כל מדינות ארה"ב במשבר הכלכלי האחרון, עד לפני שנה אנשים לא יכלו שם למצוא עבודה אפילו בסופר מרקט או במסעדה אז בקיצור:
לא כל הנוצץ אמריקה
שכחת להוסיף דבר אחד. משום מה, כישראלי לשעבר, מכריחים אותנו לתת הסבר ולהתנצל על כך שבחרנו לגור במקום אחר. להתנצל על כך שיותר קל לנו בארה"ב. עד היום אני לא מצליחה להבין מדוע רק בישראל, מתייחסים לאדם שבחר החלטה מאוד אישית, כבוגד. מדוע אני, ואתה, ועוד רבים, נדחקים לפינה ונאלצים להרגיש לא בנוח כי החליטו לגור במקום אחר על גבי הפלנטה…והסיבות לא ממש רלוונטיות.
ונוסיף למה שישראלה אמרה – שכחת גם לציין שעל טלפון נייד, אינטרנט וטלוויזיה אתה משלם הרבה יותר מישראל. ועוד, ועוד. לכל מקום היתרונות והחסרונות שלו. חיו ותנו לחיות, ודי כבר עם ההשוואות הדביליות הללו.
חזרתי השבוע אחרי כמעט עשור בארה"ב ….אני פה כדי להישאר …מקווה שתהיה לי התאקלמות קלה ….אמריקה מגניבה והכל טוב ויפה אבל באמת באמת מכל הלב אני לא מאמין שיש מקום שיהיה יותר טוב לי מאשר בארצי שלי….כל ישראלי שעזב את הארץ יירצה לחזור אלייה ביום מין הימים. תחי מדינת ישראל …ובהצלחה לי 🙂
כל-כך צודק.
כל-כך נכון.
כל המלעיזים לא ממש מצליחים לשכנע למה כן.
מה שמגביר את ההצדקה והרצון ללמה לא – כי יש פה איזו פאנאטיות בדיוק כפי שכתבה יעל.
(תיקון קטן טכני ולא משמעותי – עקב תיקון בחוק ב2010 כמדומני – 9000 ש"ח מחזירים את זכויות הביטוח הלואמי ללא קשר לזמן או הכמות שלא שולמה)
לגבי כל יתר מה שכתבת – אני מסכים איתך++
יש לי רפרנס לשני הצדדים.
גרתי בישראל וגרתי שם.
עשיתי צבא קרבי++ 3 שנים +
ראיתי את המוות בעיניים הרבה יותר ממה שהישראלי הממוצע רואה ולו רק כדי "להגן על אמא מולדת".
חזרתי לארץ ב2012 כשהחברה שבה עבדתי בארה"ב נמכרה רק כדי לעשות 3 פעמים מילואים בשנה שאחרי, כולל פעם אחת צו 8 ופעם אחת מילואים בחור שאולי 0.0001% מהישראלים היו בו בחייהם להגן על 4 התנחלויות מתוכן 3 בלתי חוקיות שעלותן המצטברת למדינת ישראל היא מאות מיליוני שקלים בשנה ברכי הגנה .
מזכיר – לא-חוקיות.
זה היה למלעיזים הפאנאטים (שגם הגיבו פה באגרסיביות ובציניות).
אני לא חש צורך לתת את ההסבר הזה למלעיזים הלא פאנאטים , איתם הסליחה.
אין שום סיבה לאדם אתאיסט להישאר בארץ.
הארץ היא יפה ומיוחדת.
את ירושלים אני אוהב יותר מכל עיר בעולם.
לחיות פה זה כפי שאמרו מעלה קל כשיש לך הכנסות נאות.
זו עדיין לא סיבה להישאר.
אני ללא ספק מאחל לילדי (ופועל בנמרצות בכיוון) – לא לגדול בישראל.
אין בזה יתרון.
מצחיק אותי לקרוא עוד ועוד פעם שהפריזמה שבה ישראלים רואים את ארה"ב היא דרך יוטיוב והתקשורת.
לכו תנסו, תגורו כמה שנים בארה"ב, ותגידו אז מה אתם חושבים.
בכל מקרה רזי – חזק ואמץ.
אני איתך , פוסט חשוב חשוב חשוב.
ולהיא שם למאלה , טיפול 10,000 במוסך יצרן(טויוטה) שנראה כמו בית מרקחת , עם זה שהזנמתי את הטיפול באתר אינטרנט שלהם , והתקשרו אלי אחר כך לשאול אותי איך היתה החוויה עם זה שהחליפו לי חלקים לחדשים כי אלו הוראות היצרן (בלי קשר ל10,0000) עלה $35 (בבוסטון!!!). רוצה לספר לי משהו על המחירים בארה"ב?
דן
חנן, הפכת נרגן מהרגיל. בתור אחד שמכיר אותך לא מאתמול אני מופתע על השאלה המיותרת על ״למה יש לך כפתור לתרומות בבלוג אם אתה מתפרנס היטב״. רזי, תודה על הפוסט, אני בהחלט מרגישה הזדהות עם לא מעט מהדברים שכתבת, גם אם לא עם כולם, אבל תודה עליהם. מאוד קשה להסביר לאנשים ולחברים מהבית מה הסיבות שאני אוהב להתגורר פה מבלי לצאת מתנשא או מדכא, הרגשתי שזה לא תורם לקשר עם מי שנשאר לי שם. לכן אני יודע להעריך את האומץ להגיד את הדברים כמו שהם ולא לחיות כמו המון מהישראלים פה עם המשפט המיותר ״אנחנו חוזרים עוד שנה-שנתיים״, אני מכיר פה זוג שנמצאים כאן כבר 30 שנה שאמרו שהם אוטוטו חוזרים. בלב ליבם אני יודע שהם רק אומרים את זה למשפחה והחברים שגרים בארץ, ומספרים הרבה על החסרונות שפה רק כדי שלא ייצרו אנטגוניזם למי שהם עוד אוהבים.
שלום רזי,
מבלי להביע עמדה על החלטתך והחלטת מאות אלפי ישראלים אחרים שלא לגור בישראל אני מאמין כי יש חשיבות רבה בקיומה של קהילה פרו ישראלית ו/או פרו יהודית חזקה בארה"ב כמו גם בשאר העולם.
מדוע?
כי מדינת ישראל חזקה היא בסופו של יום "תעודת הביטוח" של קהילות יהודיות ברחבי העולם, וקהילות יהודיות חזקות ומשפיעות ברחבי העולם הן "תעודת הביטוח" של מדינת ישראל.
אני מאמין ומעריך כי אם אחד מצידי המשוואה לא יהיה קיים, הצד השני יפגע מאוד עד כדי איום קיומי.
ומה הלאה?
כל אחת מהקהילות צריכה לפעול ללא לאות גם למען הקהילה השניה הן כאינטרס "אישי" של הקהילה (כדוגמת תשלום פרמיה חודשית עבור תעודת הביטוח) והן מתוך סולידאריות.
אני מקווה ששילמתי את הפרמיה החודשית הבאה שלי במענה אליך :). אגב, זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שאני מגיב לבלוג.
איך תשלם את הפרמיה החודשית הבאה שלך? 🙂
שבת שלום,
דודו
רזי, אני חושב שארה"ב היא ללא ספק מקום טוב עבורך. אתה משכיל, השגי ונראה שאתה גם בעל חוש כלכלי מפותח. גם התמזל מזלך ואתה עוסק במקצוע בו סיכוייך להיות מפוטר מעכשיו לעכשיו נמוכים יחסית. אלא שתכונות אלו אינן נחלת הכלל, ומי שאינו מצוייד בהן חי מדינה אכזרית בהרבה מזו שאתה מתאר.
שלום רזי, בלי להיכנס לדיון עצמו, רק להעמיד שתי עובדות על דיוקן: תקופת ההמתנה לקבלת שירותי בריאות ממלכתיים בארץ, שחלה על אזרח ישראל שלא היה תושב וחוזר להיות תושב, היא אמנם חודש לשנת היעדרות אבל לא יותר מחצי שנה. כלומר, לא שנתיים, במקרה שלך. שנית, אם תרצה לקבל שירותי בריאות ממלכתיים מיד, יש אמנם דמי פדיון של תקופת ההמתנה, אך הם עומדים על סך של 10,230 שח למבוגר ( ילד פטור). כך שעבור שני מבוגרים התשלום הוא 20,460 שח ולא 30,000, וכאמור, זו לא חובה. רק מי שלא מעוניין להמתין חצי שנה ( או פחות, כל אחד לפי נסיבותיו)..
יונה: תודה על התיקון.
ורק היום, בהארץ, אם מישהו שואל "מה כל כך נורא בלהפקיד את הנישואים בישראל בידי הרבנות"
http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.2154211?v=4C66E51729125430DF4C2DB25023EA34
אני חיה בחו״ל כבר כמה שנים, מעולם אף ישראלי לא שאל למה ולא ביקר או השווה. המשפחה והחברים שלי אוהבים את הארץ ולא מרגישים צורך להשוות איתי. מידי פעם באים לביקור ונהנים מאמריקה ואז חוזרים לפינה החמה והנעימה שלהם.
אולי אתה פשוט צריך להחליף את המשפחה (; או החברים (אם עדין נשארו לך שם) אם אחרי כל כך הרבה שנים אתה מרגיש צורך להתבטא על הנושא.
נראה לי שיש לך אנפיניש ביזנס עם ישראל
טוב , גם לנו צריך בראנד.
לא יתכן שמי שייצג את ה ״ יורדים״ יהיה מומו מהואלי…
חיה בחול: ברור שיש לי אנפינישד ביזנס. אני לא מכחיש את זה לרגע. לא הייתי כותב פוסט שמפרט למה אני לא יכול לחזור, אם לא היו הרהורים וגעגועים וספקות.
אני נגד המילה יורד מבחינתי אין יורדים כולם תושבי ישראלץ כמובן מי שנולד כאן. מספיק כבר עם התיוג הזה. הגיע הזמן שנתקדם. רזי אתה ישראלי שגר בארצות הברית סטו.
לא ארחיב, רק אומר שתמונתך בסוף הקטע כמעט גרמה לי לבכות. ילד עם מבט חושב, מדמיין עתיד, שחי בתקופה כה אחרת, שלא יודע עדיין דבר. מבט חכם, שישראל איבדה אותו באשמתה
רזי, יופי של טקסט.
התחושה שלי היא שהסוד מצוי יותר בחלק השני בדברים שלך, ולא בפרטים הכלכליים. עם מגוון הכישורים הנדיר שלך היית יכול לעשות לא פחות כסף בישראל אם היית חי כאן ב-20 השנים האחרונות. כשכיר בהייטק ואולי גם באיזה אקזיט. זה כמובן במקרה הפרטי שלך, 90 אחוז מהתושבים כאן אוכלים חרא כלכלית, בגלל אותן סיבות שהשאירו אותך שם – האגרסיביות והחזירות וחסימת חופש הפרט, הכל תחת הפסיכוזה הדתית-לאומנית, שתיהן ביחד וכל אחת לחוד, שהתפרצה כאן ב-67' ולא תירגע עד שישראל תחזור לגבולות השפיות שלה.
לא הבנתי.
כמעט כל הסעיפים מדברים על כסף, חוץ מאחד על דת, אחד על אנטישמיות, ואחד על פריצות לרכב.
אני אתאיסט, אני לא סובל מאנטישמיות, וכן לרכב שלי מעולם לא פרצו.
מה כן? אני ואשתי משלמים כסף, ומקבלים מוצר – לחיות בישראל.
אתה לא מוכן לשלם את זה, כי יש עסקה יותר טובה במקום אחר.
סבבה לגמרי.
אבל הפסקה האחרונה מרמזת על טרוניה שיש לך כלפי המדינה – כאילו גנבו לך את המקום שאהבת.
א. לא עושה רושם שניסית להלחם עליו
ב. למה אתה מצפה שישראל תהיה אמריקה? אולי לנו טוב לחיות בדרכנו? האם אתה מצפה שכל מקום בעולם יתנהל על פי איך שטוב לך?
קראתי את הבלוג ולא הבנתי מה אתה רוצה לומר?? בארה"ב קל יותר מבחינה כלכלית "אין חדש תחת השמש" זה ברור לכולם, השאלה הגדולה היא– האם זו נקודת המבט היחידה עמה בוחנים ירידה מהארץ?? אם כן, כולנו היינו יורדים כבר מזמן…
בין השורות נשמע שאתה בעיקר מצטדק על הגירתך, מאוד מתגעגע ולמרות הכל בטוח שממש טוב לך. ואולי אולי אני טועה…
אלעד ושני: עד גיל 30 כן "נלחמתי". ולא אכנס לפרטים. אבל השורה התחתונה היא, שכיום אני מאמין שאין שום מדינה, או אידאולוגיה, ששווה ל"הילחם" בשבילה. החיים שלי קצרים מדי. אני מעריץ למשל מישהי כמו דפני ליף, שבאמת ובאמונה נלחמת שישראל תהיה מקום יותר טוב. אני מאחל לה את כל ההצלחה שבעולם. אבל אני לא רוצה להעביר את חיי במאבק. אני בן 50. נשארו לי רק 2-3 עשורים שבהם אהיה חזק, צלול, ובעל יכולת להשפיע, ואני מעדיף לתת את העשורים הללו לחיי שלי, ולחיי משפחתי, ולא לשום מדינה או אידאולוגיה. אחיה היכן שיתאפר לי לשגשג, נפשית כלכלית ומקצועית. הפוסט הזה בא לפרט את הסיבות, שבגללן לצערי (ואני לא מסתיר לשניה את הצער והגעגועים, זה ברור לגמרי), ישראל אינה המקום שבו אוכל לעשות את כל הדברים הללו. אם בעתיד ישראל תשתנה (לטובה)- עמדתי תשתנה.
וכאילו שהייתי צריך חיזוקים, (ואני לא), היום מתפרסמת עוד כתבה של הייטקיסט ישראלי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4448442,00.html
הוא בן 30, מתגאה (ובצדק) על כך שהצליח, בלי להתלונן. כל הכבוד לו. שמח בשמחתו. אבל תקראו עד הסוף: הוא מודה בעצב, שלא יהיה לו מה לעשות בתעשיה בגיל 45, ושלא משנה כמה יצליח, לא יגיע לדירה משלו לעולם. אני לא רוצה להיות הוא בגיל 45. זו בדיוק הסיבה שבגיל 50, אין לי לאן לחזור. אין לי מקום בישראל. וכמו שכתבתי – הסיבות אינן רק כלכליות.
והנה ציטוט מתוך המאמר שהזכרתי:
"גם עם משכורת היי-טק טובה, בחיים לא יהיה לי כסף לדירה. אני מספר להם שגם למקצוע שלי יש את הקשיים שלו: הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר והתעשייה הזו שייכת לצעירים, כך שבגיל 45 אמצא את עצמי "מיותר" ומובטל, כנראה עם משכנתה שכבר לא אוכל לשלם. התעשייה שלי לא יציבה, כי רוב העובדים בהיי-טק מועסקים בחברות קבלן ויכולים לפטר אותי מהיום למחר. גם לי לא מובטח כלום: לא פנסיה, לא בריאות ולא חינוך לילדיי.."
אם כך מדבר מישהו שהצליח…לא צריך להמשיך.
אני לא אוהב את המילה יורד, כי יש לה משמעות שלילית, בעוד המצב הוא הפוך. אני לא רואה סיטואציה בה לא עולים ברמת החיים ובשקט הנפשי. כל פעולה בסיסית שאני רוצה לעשות וקשורה לעולם המערבי (לפי תפיסת העולם שלי) נתפסת בחסמים. שירותי טלוויזיה ואינטרנט, ניידות בעיר, הזמנת מוצרים מהאינטרנט לארץ (אם אמזון אכן שולחים לכאן, המשלוח הוא לפחות מחיר המוצר עצמו אם לא פי 2).
אני מייחל לרגע בו אהיה "משתדרג" ואעבור לארה"ב, אך למרות שאני עובד בהייטק ומרוויח משכורת טובה בארץ (יחסית), אני לא יודע איך אני יכול לעשות את זה כרגע בגיל 30 ולהשיג אשרת עבודה, שהייה, לימודים וכו'. אני מוכן מחר בבוקר לעבור, אבל אני חושב שההון העצמי שלי לא מספק.
איך ביצעת את המעבר?
אתה מציג תמונה ממש מעוותת ואגואיסטית. המידה נתנה לך גם ביטחון, וחינוך ועוד הרבה דברים ששכחת לציין. והכי חשוב היא נתנה ועדיין נותנת לך מקום שאליו אתה תמיד יכול לחזור. אז מה אתה מציע שכולנו נחשוב רק על התחת של עצמנו ועל החומריות, נהגר לארה"ב ונבטל את מדינת ישראל?
אתה סתם חלאה שמשדלת אנשים להגר לארה"ב במסווה תמים. אני לא אתפלא אם נגלה שיש לך חברה שעוסקת בסיוע לקבלת "גרין כארד"….
אלי, אתה חי בסרט. רזי לא משדל ואין לו חברה שמסייעת בקבלת גרין קארד. מה שכן שמעתי זה שהוא מייבא כלות מישראל. טוב, אז אולי הוא כן משדל אבל לא בסיטונאות.
ליאור: למזלי, ואני יודע שזה מזל, נולדתי בארה"ב והיתה לי אזרחות אמריקאית. גדלתי בישראל מגיל שנתיים, אבל כשרציתי להגר לפלורידה לא היתה לי בעיה. אני יודע שזה לא המצב של רוב אלו שהיו רוצים.
וכל המבקרים ואלו שקוראים לי "חלאה": תחשבו רגע,מצב תאורטי: מה היה קורה, ביום שבו ארה"ב היתה מכריזה שאין שום הגבלת הגירה לישראלים. שכל ישראלי שרוצה, יכול אוטומאטית לקבל אשרת הגירה ורשיון עבודה.
כמה ישראלים היו מהגרים באותו יום? איזה אחוז מתוכם היה אקדמאים, אנשים חרוצים, ישרים, יצרניים, שומרי חוק, אנשי תרבות, אנשים שכיום מחזיקים את ישראל על גבם? אני חושב שכולנו יודעים את התשובה: ישראל היתה מאבדת דור שלם.
אחרי 20 שנה בניכר. אתה מרגיש צורך לכתוב לנו ולהשוויץ.
השאלה היא 'למה?'
א.
למה לעזאזל מענייו אותך לספר על החיים שלך לישראלים?
מה אכפת לנו שעזבת אותנו? למי זה מזיז בכלל?
למה אתה כותב בעברית?
ל"זה שהצחקת אותו": רוצה תשובה ענינית, רצינית, מכובדת ומושקעת? שאל אותי שוב, בצורה מכובדת ובלי להטיח עלבונות. אשמח לענות לגופו של ענין ותוך כבוד הדדי.
ועוד מילה שקשה לי להתאפק, "ל"זה שהצחקת אותו": הסגנון הגס, הבריוני, המתנשא והאטום של תגובתך, יכלו בקלות להצטרף לרשימת הדברים שאני ממש לא מתגעגע אליהם בישראל. מזל שלא כל הישראלים כמוך.
לאלי: רוצה תשובה? נסח שאלה שמכבדת אותי. אני רוצה לכבד אותך, ואת שאלותיך. אבל אם כל מה שאתה רוצה זה לקרוא לי חלאה? תפדל.
מישהו שגדל בטנסי סיפר לי השבוע שהיו איתו בבית הספר ילדים שהיו אומרים: גדלתי בטנסי, מעולם לא עזבתי את טנסי, לעולם לא אעזוב את טנסי כי טנסי זה המקום הכי טוב בעולם.״ וחשבתי לי שכמה שהתרבות כאן בארה״ב היא שונה מהתרבות הישראלית, הנה מימד שבו יש דימיון. הישראלים דומים בעצם למצביעי הימין החשוכים והפרובינציאלים של ארה״ב הפנימית, זו שאינה קרובה לחוף, אמריקה שאין לה נגיעה לעולם ולא מעוניינת בנגיעה שכזו. אלו האמריקאים שאין להם דרכון, שאוהבים לירות, לשתות בירה ולנהוג.
כי גם בישראל מסתכלים על מי שרוצה לחיות את חייו בעולם שמחוץ לגבולות התרבות והמנהגים המקומיים כאל מישהו מוזר או מופרע- כי למה שמישהו ירצה לצאת בישראל, שהרי יש בה הכל?
ואז מוצאים סיבות למוזרות של האדם שבוחר להרחיב את אופקיו: כנראה שהוא בורח כי הוא חלש מידי, רודף בצע, קשה לבב.
כל הגירה היא קשה ומותירה צלקות. כך גם הסיני, האפגני, הצרפתיה והסורינמי שמהגרים- כולם כמונו מתגעגעים למאכלים, לשפה, לאנשים שנותרו בארץ שעזבו. כמו כל בני המין האנושי- אלו שהיגרו ואלו שלא, גם מהגרים ישראלים כמהים אל נופי ילדותם שלא ישובו, אל התמימות ואל הנעורים.
המיוחד בקרב ישראלים הוא שבניגוד להודים וסינים ורוסים וקזחים שמהגרים, כשהישראלים חוזרים הביתה לבקר, הם אינם מתקבלים בשמחה ובשאלות סקרניות כמו איך זה שם? ומה שונה ומה דומה וכולי, הישראלים שחוזרים לבקר מתקבלים בבוז מתנשא חסר פרגון וחף מסקרנות.
זה שהצחקת אותו: יש אנשים שמעניין אותם למה רזי בן-עזר לא חוזר לישראל. כמוני וכמו עוד כמה שאני מכירה. אם לא מעניין אותך אתה לא חייב להיות כאן וגם לא להגיב.
רזי: הנה עוד סיבה טובה לחזור לישראל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4449057,00.html
אורית: מסכים עם כל מילה.
ואוסיף: סביר מאד מאד, שלכל אחד מאלו שהטיחו פה עלבונות וקראו לי "חלאה", יש חבר, אח, קרוב משפחה, מכר קרוב, שהיגרו מישראל. קשה לי לתאר שקיים ישראלי היום שאין במשפחתו או בחוג מכריו מישהו ש"ירד", ולו רק לכמה שנים. האם גם לבני משפחתם הם קןראים "חלאה" ובוגד? האם לא היה יותר נכון פשוט לשאול,בלי שיפוטיות: למה?
יש כאן מספר תגובות נוראיות לפוסט ענייני של אח ישראלי שאכפת לו ממה שקורה בארץ, גם לאחר שנים ארוכות בגולה.
לממשלת ישראל יש מעורבות ואחריות לתהליכים בנושא הגירה. הם צד מעורב בעניין ונציגי הממשלה אמרו את דברם בתקשורת. גם התקשורת הישראלית, הממוסדת והלא ממוסדת השמיעה קולה. מותר ורצוי להגיב בנושא. אזרחים שחוו על בשרם את משמעות ההגירה תורמים זווית ראיה ייחודית לדיון.
גם אני מתגורר מחוץ לארץ מזה 11 שנים, באוסטרליה. הקלישאה "מה שרואים משם לא רואים מכאן" עולה בכל שיחה עם ישראלים שמבקרים כאן לרגע.
השימוש בשפה העברית לא שייך למדינת ישראל ובוודאי שלא למגיב זה או אחר.
גילוי נאות: אינני מכיר את רזי באופן אישי. בעבר רכשתי מרזי אלבום דיגיטלי. שילמתי ברצון את הדולרים הספורים וקיבלתי תמורה מלאה לכספי. כמו יצירות מוסיקה רבות, אין לי ספק שלא מדובר בפרוייקט ריווחי בהתחשב בזמן ובאנרגיה שהושקעו. אין שום קשר ליכולת ההשתכרות של מי שיוצר, אם בכתב או במוזיקה, לרצון להעניק מחווה ליוצר. בימינו זה לעיתים קרובות מתבטא בכסף, מה לעשות.
רזי, אז כן, סוג של זכית בלוטו כלשהו.
מאוד מוזר איך שישראליים מתמודדים עם העובדה שאנשים יורדים מהארץ (מלבד המעגל השפוי שבו אני נמצא של "איזה כיף לכם, שיהיה בהצלחה, מקווים להצטרף בקרוב), מצד אחד יש את ההסברה של המדינה בנושא שיוצאת נגד מי שעוזב, אז היא מביאה קו מנחה כלשהו, שיש לו הצדקה מדינית מעוותת (במקום לשפר את התנאים כאן, יוצאים נגד מי שעוזב, נותנים הטבות למי שחוזר). אני זוכר שבמלחמת המפרץ, המורה השמיצה תלמידים שההורים שלהם לקחו אותם לחו"ל בתקופת המלחמה, כאילו שזה מצב נורמלי להישאר בשטח שמתקיפים אותו. מצד שני, יש אנשים פרטיים, שמחזיקים באידיאולוגיה שמי שעוזב ומנסה לחיות יותר טוב, הוא לא בסדר. מנסים שייכשל, מערבים דת ואוי ואבוי שנתחתן עם גויים (הלוואי) ו"מה תעשה אם?" – שאני חושב שאם זה לא נובע משטיפת מוח אינטנסיבית פטריוטית ציונית, זה נובע בעיקר מתוך קנאה.
כל זה חלק ממנטליות נוראית שהייתי מעדיף לא לחיות איתה.
כתבת פשוט יפיפה.
הנה עוד סיבה למה לא תחזור. כי לא יהיה לאן לחזור:
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=1015537&sid=126
לצעירים כמוני אין מה לעשות בארץ. נקודה. יש לי תואר, מקצוע (שאני טובה בו) וחתיכת רזומה. ובלי לבזבז על שטויות, אני בקושי גומרת את החודש. הבעיות הכלכליות מדירות שינה מעיניי וקשה להתבונן בבתים ירושלמים, לאכול חומוס טוב או סתם לטייל בתל אביב מבלי לחשוב איך לעזאזל אני אשלם על זה. אז כן, הכל סובב סביב כסף. כי כסף קונה בריאות, רווחה וכל פן אחר בחיים. אז אני עם רזי on this one.
אולי עוד נתראה בפלורידה. אבל בחייאת, בואו לבקר 🙂
נועה: אני לא מטיל בכך ספק. אני יודע בדיוק מה הדור שלך חווה בישראל. אם אחזור לישראל, אהיה בדיוק באותו מצב- רק בתוספת העובדה שכבן 50 סיכויי למצוא עבודה יהיו עוד יותר פחותים. יש לי רושם, שאם אחזור לישראל, אהיה כמו הקלישאה עצובה של הדוקטורים/פרופסורים/מהנדסים שעלו לישראל מרוסיה בגיל יחסית מאוחר, ומצאו את עצמם שומרי-לילה בחניון.
ומי שמתרעם ש"כסף זה לא הכל"- המשפט הזה הוא פריבילגיה של מי שיש לו מספיק כסף לצרכים הבסיסיים של החיים (מזון, דיור, לבוש,ומעט לצרכי הנשמה והתרבות, פתח של תקווה לשיפור כלכלי).
זה משפט של שבעים.
אני היום שבע ומרוצה, אבל יש לי זיכרון טוב מאד. אני זוכר בדיוק מה זה להיות רעב. אני לא רוצה לחזור להיות רעב. כשאין לך ממה לשלם שכר דירה- כסף זה כן הכל. כשאתה יודע שמשמעות הקניות בסופר הוא הגדלת המינוס שלך בבנק,עם הריבית המצטברת, אבל מה לעשות: יש לך ילדים להאכיל, אז כן, "כסף זה הכל".
תדברו עם כל הדור הצעיר על ציונות ועל הקרבה ועל אהבת הארץ רק אחרי שצרכי חיייהם הבסיסיים יובטחו.
לא קראתי את כל התגובות, אבל ממה שקראתי עם חלק אני מסכימה עם חלק לא.
אכן מדינת ישראל היום היא לא מה שהיתה לפני 30, או 20 שנה. אף מדינה לא צועדת במקום. גם ארה"ב לא מה שהייתה לפני 30 או 20 שנה.הבעיה המרכזית, כמו שאני רואה אותה ממרומי גילי המופלג (60), כשכל חיי חייתי פה ולא התנסיתי ברילוקישן. כאן הכל נעשה בהגזמה: הילדים חצופים כי סוגדים להם ולנעורים וזה גורם גם לחוסר היכולת לאנשים שחוצים את גיל 45 למצוא עבודה, מוכשרים ככל שיהיו. ההגזמה הזו הביאה לעליה עצומה במחירי הדירות, לא הגיונית ממש, שאינה מאפשרת לאנשים צעירים לקנות דירה אלא אם כן הוריהם מסוגלים לממן לפחות 60-70% ממחירה. לי אין בעיה, אני עובדת בתחום שמאפשר לי קיום ומחיה בכבוד כל זמן שאעבוד. בפנסיה כלל אין לי בטחון למרות ששנים (40) אני משלמת לביטוח לאומי. כנ"ל נושא הבריאות. אותה הנטיה להגזמה הביאה גם להתלהמות על אילו שעוזבים את הארץ, אחד פתח את הנושא ומיד כולם מצטרפים – במקום לחשוב ולנסות לפתור את הבעיה רק מחמירים אותה. יש פה אלימות מטורפת, כל החיסולים שמתבצעים כל פעם בעיר אחרת – אז תלמידים לא יורים פה בבתי הספר אבל עם אזלת ידה של המשטרה, גם זה יגיע – ואני לא מייחלת לזה. ולסיכום, מי שמתחיל את דרכו היום והוא לא בתחום ההיי-טק, או שלאביו אין מפעל או "מקורבים" פשוט לא יכול לשרוד פה ואין לא ברירה אלא למצוא מקום שפוי יותר לחיות בו. אם כל הצער שבדבר שילדי מתרחקים ממני אני מבינה את הצורך שלהם. ממש ממש חבל.
אני לא מתעסק עם הדיוק שלך במספרים כן או לא, כי זה לא רלוונטי ומן הסתם יש גם רעות חולות בארה"ב אבל זה לא הענין.
הבעיה פה זה שאין אופק, אין אופק כי אין תרבות שלטונית וחברתית יציבה ברמה מינימלית כדי שתדע שגם אם דברים רעים יקרו-דברים טובים יצמחו אחר כך. פשוט אין כי זו חברה מקוטבת לחלוטין. אם המדינה היא ביזנס שצריך לנהל, וכל אחד בהנהלה מנסה לרצות את המחלקה שלו שמושכת את המוצר לכיוון אחר לגמרי – החברה בהכרח תשאר במקום ולא תוכל לזוז עד שהיא תקרוס.
העדר האופק במדינה, הוא זה שמפחיד אותי יותר מכל. נניח שזו תקופה שחורה כרגע, צריך להאמין שגם הטוב יגיע, אבל כשזה קשור לישראל, אני פשוט לא מאמין ולא בוטח במבנים החברתים והפוליטים פה, שזה אכן יקרה.
אם אתה לא נותן חשיבות ל'עם' במובנו ההיסטורי\רגשי, הרי שבצורה טכנית זרקו לכאן תרבויות שונות עם אינטרסים שונים, כאשר הדבר היחידי המשותף להם זה 'צריכים הגנה'. ואני מציע לחשוב שוב על ההגנה הזו, האם היא באמת דרושה (ולא כל גילוי אנטישמי פעם בחצי שנה מצביע על רדיפה. גם הומואים ירדפו וגם שחורים ואף אחד לא יבנה מדינה כדי להגן עליהם).
אם כל מה שהעסק יכול להציע זו 'הגנה' – זה לא עסק שאני רוצה להיות שותף לו, ויתרה מזאת – מפחיד אותי שכל כך הרבה מהשותפים שלי מאמינים ש'הגנה' זה מספיק וגם שאגיד תודה עליה. זה בהכרח יהיה מה שירקיב את העסק עד קריסתו.
רזי ,
כנראה שהעובדות שלך ברובם נכונות בארה"ב יותר קל כלכלית,יותר מזה בתור אחד שיצא לו לגור שנה באוסטרליה,שנתיים בארה"ב (אפילו תקופה בפלורידה) וכרגע כמעט שנתיים בצרפת אבל במשרה זמנית שבסופה אחזור לישראל,בכל אחת מהמדינות האלו חייתי יותר טוב (מבחינת רמת חיים) מבארץ, וזה אפילו מבלי לעבוד בעבודה מקצועית,,וכן יש לי אזרחות זרה אומנם רק פולנית ולא אמריקאית אבל כנראה שגם אני יכול לעבור לפחות לאירופה,,,,,ועכשיו לנקודה ולשאלה שאני רוצה לעלות והיא מתייחסת לאחת התגובות שלך מה 4 לנובמבר תגובה שמתחילה במשפט הבא ""וכל המבקרים ואלו שקוראים לי "חלאה": תחשבו רגע,מצב תאורטי""
אז בוא נצייר רגע מצב תאורטי והיפותטי "ביום שבו ארה"ב היתה מכריזה שאין שום הגבלת הגירה לישראלים. שכל ישראלי שרוצה, יכול אוטומאטית לקבל אשרת הגירה ורשיון עבודה." וחצי מהישראלים עוברים לארה"ב כולם עוזבים את הארץ, אין מי שילחם על המדינה ,כל הישראלים חיים טוב בארה"ב ,הרב היהודי מצתמצם ישראל נחלשת ונכבשת ,אין ישראל!!!! אף אחד לא קורא לך יורד כבר לא קיים המקום הזה שירדת ממנו אף אחד לא קורא לך חלאה כולם עושים איתך עסקים בארה"ב,,אפילו כבר אין אנשים כמו רבין ולפיד שיקראו לך נפולת של נמושות,אתה וכל הישראלים האחרים חיים טוב עושים כסף משקיעים במשפחה ,טלוויזיה גדול אוטו חדש וטוב ,חינוך טוב לילדים ,רמה גבוה,דוד סם שומר עליכם והוא הדוד הטוב זה שתמיד מפנק. אבל ישראל לא קיימת,קמה מדינה חדשה קוראים לה פלסטין ,,,בסופו של דבר המצב שתיארתי זה מה שהיה קורה עם כולנו היינו חושבים ונוהגים כמוך,,,,
לא ,אני לא מעביר ביקורת באמת יותר קל ברב המדינות המערביות בחו"ל אז למה בעצם לא,,,אתה יודע מה בעצם אני כן ,כן מעביר ביקורת,,,ממממ ,אם כולנו נחשוב בצורה של רזי =אין ישראל
נקודה למחשבה!!!!!!
ליאור, מה שרציתי להעביר בסיפור התאורטי הזה, הוא שאולי במקום לקרוא ליורדים "נמושות" ו"חלאות", אולי מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה: למה כה רבים מאזרחיה מהגרים ממנה, או היו מהגרים אם רק היו יכולים? ומדוע האוכלוסיה הזו כוללת, בצורה ממש לא פרופורציונאלית, אנשים משכילים, מבריקים, חרוצים, שומרי חוק, ישרים, בעלי אמביציה (ואני לא מעיד על עצמי, אלא על הקבוצה ככלל)ץ אלו בדיוק האנשים שיש למדינת ישראל את האינטרס הכי חזק לשמור. ודווקא הם מהגרים.
האם זה בגלל שהם חלאות? בגלל שהם חלשי אופי? רודפי בצע?
או: האם זה בגלל שרבים מהם, כמוני, לא מצאו את מקומם בישראל?
אין לי תשובה, ואני לא מציע כזו. אבל זו השאלה הנכונה לשאול.
רזי, התחלתי את התגובה שלי בהסכמה ואפילו חד משמעית,ברב המדינות המערביות,ארה"ב,קנדה,אוסטרליה ,אירופה המערבית ,כנראה שיותר קל מישראל בהרבה תחומים,על זה אין ויכוח,ונכון בישראל יש הרבה בעיות
בתור בחור בן 34 חילוני, אני מסכים עם מה שכתבת ,לקנות דירה זה ממש לא באופק,אם אני ארצה להתחתן בצורה אזרחית זה כנראה לא יהיה בתחומי הארץ,,אבל תראה איזה קטע יש לי 2 אחיות שתיהן נשואות ושתיהן לא התחתנו ברבנות והן חיות בארץ כנשואות,אז בוא נגיד שיותר קשה אבל אפשר להתמודד,וכך גם בהיבט הכלכלי,,השאלה אם מוותרים ועוזבים לאן שטוב או מתמודדים? שאלה קשה אני מודה,,לפעמים אני עוצר רגע וחושב איזה מוזר זה שנולדתי המדינה היתה קיימת רק 30 שנה ונולדתי למדינה קיימת גן ,בה"ס,מע' חינוך אונברסיטה,מע' בריאות,בתי חולים,מע' בטחונית ,משטרה צבא וכו.. נולדתי למצב קיים שקשה לי לתפוס שרק 30 שנה לפני בכלל לא היה קיים, וואו ,שנולדתי המדינה היתה בערך בגילי היום,,במקרה שלך בכלל בת כמה היא היתה 14 שנה??וצריך גם לזכור מה הוביל להקמתה ,היו פה תגובות וגם אתה שבגדול לא ניתקלת באנטישמיות ואם כן אז ממש בקטנה פעם ב.. אפילו היה מישהו שכתב שכולה זה בגלל שאנחנו מיעוט וכך גם השחורים ,ההומאים לסביות וכו.. ואין מה לעשות,,נכון גם אני לא ניתקלתי יותר מידי באנטישמיות ויחסית לגילי הסתובבתי הרבה בעולם,אבל רגע השואה לא קרתה בתקופת המכבים יש אנשים שחיים בינינו וספגו אותה על בשרם, זה קרה בגרמניה בירת מערב אירופה יום וזה קרה רק לפני 68 שנה (20 שנה לפני שרזי נולד),,אז אני מסכם את דעתי בכך שנכון למדינה יש לא מעט בעיות אני מרגיש אותם טוב תאמין לי ,אבל האם אני עוזב אותה ,כנראה שלא,כי יש דבר כזה שנקרא אידיאולוגיה,,אני מקווה שתיהיה לי אישה וניהיה בני 60 והיא תיהיה קצת פחות יפה וצעירה אני לא אזרוק אותה ואחפש אישה צעירה ,אני אשאר איתה כי אני אוהב אותה, וכך גם המדינה אני אוהב אותה היא גידלה אותי וגדלתי בה, אני רוצה שהילדים שלי יגדלו באווירה שאני גדלתי בחברה בערכים,למרות הטענה שלך שהחלדים שלנו יותר אלימים (דרך אגב עם זה אני לא מסכים),הפוך יש לנו הבנה בגרות כלים וערכים שאין בהרבה מדינות.
האם אני קורא לך חלאה , לא!! חלש אופי לא !! האם אני מעריך את זה (שעברת לארה"ב כי יותר קל) התשובה גם לא!!,,יש לי גם משפחה וגם חברים שחיים בחו"ל אני עדיין אוהב אותם,, מסכים ומעריך את המעשה שהם עשו ממש לא ולסופו של עניין שוב זה חוזר לותה משוואה וגם אתה בליבך יודע את זה ,וזאת הסיבה שהעלתה את הפוסט מלכתחילה,
אם כולם אבל כולם יחשבו וינהגו כמוך = אין ישראל ,אין מדינה!!!!,,
אם בתור שכיר אתה משלם 15% מס הכנסה (עם כל ההוצאות המוכרות) וחי בשכירות, המעמד הכלכלי שלך רחוק מלהיות איתן כפי שמצטייר. אולי זה אפילו מחזק את התזה שלא צריך להיות באלפיון העליון על מנת לממש איכות חיים. אני עברתי לארה״ב לפני 15 שנים אחרי צבא ובלי תעודת בגרות. בזכות מערכת הלימודים בארה״ב התאפשר לי להוציא תואר ראשון ושני בהצטיינות ועכשיו אני עובד בחברה שמשלמת לי משכורת בעלת שבע ספרות. למרות שמבחינת שיקולים כלכליים יכולתי לחזור לארץ היום אם רציתי, אני משתתף בהשקפה שלך שלארץ שעזבתי איני יכול לחזור מכיון שהיא השתנתה כל כך. אם היה לי את יכולת הכתיבה שלך ודאי יכולתי לפרט במקום על האתגר של ההיבט הכלכלי הייתי מתמקד על האתגר של התמודדות עם המנטליות, חוסר האדיבות, אגרסיביות,אלימות מילולית ואחרת, שהפכו לשגרה של החיים הישראלים. סביר להניח שהנ״ל הוא נגזר של המצב הכלכלי אבל זה לא משנה את המצב הנתון. בביקורים המעטים שלי אני מוצא ששגרת החיים בארץ הם אכן מאבק. אם זה בלעמוד בתור, נהיגה בכביש, שירות… הקונספט של אדיבות בארץ – הוא סינונימי לחטא. הפרספקטיבה שלי בתור אב היא שהארץ הפכה לסביבה עם מוסר וערכים שלא הייתי רוצה שילדיי יתחנכו בה או יהיו חשופים אליהם.
לכפיר: אני לא אכנס לפרטי ההכנסה שלי,ומעולם לא טענתי שבארה"ב מצבי מובטח או איתן או שיש לי אילו שהם ערבויות או ביטחונות. אבל הנקודה היא, שבישראל לא יהיה לי אפילו חצי מזה.
יתרה מזו: ההרגשה שאני מקבל בכל ביקור בישראל, הוא שישראל לא רוצה אותי, לא צריכה אותי, אין לי שם מקום. לא כלכלי, לא חברתי, לא אידאולוגי. אני מרגיש זר. בדיוק כמו שכתבת: האגרסיביות, האלימות המילולית, ההרגשה שעל כל דבר אתה צריך להילחם, מממקום חניה ועד שרירות לב של פקידי ביטול לאומי ועד מקומך בתור בדואר. אני לא אדם של מרפקים, וקומבינות, וקשרים, וחוצפה. ולאדם כמוני, אין יותר מדי סיכוי בישראל של היום. זה מתחיל מסיכוי כלכלי, של פשוט לשים אוכל בפה של ילדי, וממשיך בסיכויי קריירה. ולגיל שלי יש גם חלק בענין. אני בקשר עם חברים קרובים, בגילי בישראל, שקרובים לתחום ההיטק ומסביבו, וכבני 50 הם פשוט לא מוצאים עבודה. אני לא אומר שבארה"ב זה קל, אבל פה יש לי אופק, וקשרים, ותעשיה שמכירה אותי ויודעת מי אני, וקולג' שבו אני מלמד כבר 23 שנים עם פנסיה וביטוח רפואי ולימודים חינם לבני משפחתי. לחזור לישראל בשבילי פרושו יהיה לזרוק את כל מה שיש לי לפח, ובתמורה לא לקבל שום הבטחה לשום דבר שמתקרב לזה.
כמו שכתבתי בתגובה קודמת, יש לי הרגשה שאם הייתי חוזר לישראל, הייתי מוצא את עצמי כמו הדוקטורים והמשכילים הרוסים, שבישראל מצאו את עצמם שומרי לילה בחניון כי ישראל לא באמת רצתה ולא היתה צריכה את כישוריהם.
אני אמורה לשלם לקופת חולים 40,000 שקל עבור תרופה שתעזור לי לנשום יותר טוב. אני משלמת מיסים ביטוח משלים ביטוח לאומי ובריאות ממשלתית. אבל ברגע שאני צריכה עזרה מהמדינה הם שמים עלי פס.
אם הייתי בריאה באותו יום הייתי עפה מהמדינה הזאת. פעם ארץ ישראל היתה מדינה שעוזרת , היום כולם ואם אין לך כסף אתה גם יכול למות וזה לא יזיז לאף אחד. אני מתביישת במדינה שלנו שככה נותנת לאנשים להגיע למצב שהם רק משלמים ולא מקבלים. אני את המאבק שלי לא גמרתי עם המדינה.
אבל ללא ספק אם היתה אשרה לכולם או הו כמה ישראליים היו כבר יורדים. והסיבה היא נזילות מזעזעת של המדינה הזאת כלפי תושביה.
חושבת שקצת גדלתי במדינה שאתה גדלת, למרות הפרשי הגילאים.
כילדה בבית חרדי, הספרים באותה תקופה שקראתי היו הספרים שאתם קראתם.
קלאסיקות שתורגמו וזכרונות מגיבורי המחתרות.
וכמובן ספרות שואה.
בסביבות העשרים פלוס יצאתי בשאלה והתרבות הישראלית ממלאת אותי בחילה.
מצד שני כלום לא ארצות הברית היא זו שהישראלים מנסים לחקות, השטן הקטן והגדול.
אם אצלנו כך, זה לא רק אותו סממן לריקבון שפושה בבני האדם?
בחברה החרדית נראה אותו כמו בזכוכית מגדלת, גם ישראל צעירה.
התרבות והחינוך של אנשי פלורידה או ניו יורק אכן טובים יותר?
שרית: התרבות האמריקאית היא כל כך גדולה, מגוונת ורחבה.היא גלקסיה של תרבויות,אי אפשר לדבר עליה כעל ישות אחת. יש שם את מיילי סיירוס לצד MIT,את הטמטום השטחי ביותר לצד ההישגים השכליים המדהימים ביותר. זו אומה שהנחיתה אדם על הירח, ובאותו זמן רוב תושביה מאמינים בסנטה קלאוס ומיקי מאוס.
אבל דבר אחד יש בתרבות האמריקאית שהוא אכן בצורה מוחלטת יותר טוב מאד בישראל: הפרדת דת ממדינה. זו אינה רק סיסמה. זו פילוסופית חיים, המעוגנת בחוקה. בארה"ב לא רק כותבים "חופש דת" בהצהרת העצמאות. הם מיישמים את זה. כאן, בניגוד לישראל, חופש הדת מתחיל מחופש מדת.
חופש כזה לא רק מתחיל מהחופש להאמין, אלא גם מהחופש לא להאמין ולא להכניס לחייך שום סממן של דת שאינך מאמין בו, ואת החוק (והנורמה החברתית החזקה שבה הוא מעוגן), שאין לאף אחד זכות להתערב, להכריח, להגיד למישהו מה לעשות או לא לעשות, מה לאכול או לא לאכול, באיזה יום מותר או אסור לנהוג או לעבוד.
כשאני מספר לחברים אמריקאים שבישראל יש "חוק חמץ", הם נדהמים וחושבים שזה בדיוק כמ באירן. כשאני מספר להם שיש אוטוביסים בישראל שבהם נשים מתבקשות לשבת בספסלים נפרדים, הם שואלים למה אין כאן מרי אזרחי נגד זה. כשמספרים להם שאין שום דרך חוקית להתחתן בישראל אלא דרך כוהני הדת, ושבידיהם גם ניתנה השליטה על גרושין והם גם פוסקים בדיני מזונות, ושיש דבר כזה "מסורבות גט", הם לא מבינים איך זה מתיישב עם טענתה של ישראל שהיא מדינה דמוקרטית.
רז שלום
אני כותב מאולבני ניו יורק . אני כאן רק שנתיים ונתקלתי בכתיבה שלך במקרה לגמרי ושמח על כך כי גם לי יש רגשות מעורבים בכול הקשור לירידה זה נכון או לא נכון לעשות? גם אני חושב שישראל כמדינה מקשה על אזרחיה ויש לי מיליון דוגמאות אבל זה לא העניין . אני שואל אותך שאלה פשוטה אבל כל כך מורכבת , איך אתה מרגיש עמוק בפנים? וזאת השאלה שצריכה להנחות אותך אותי את כולנו ואם אתה שואל אותי אני מרגיש בפנים פנים ממש רע וזאת למה התגייסתי לצבא כי לא הייתה לי ברירה ,שלמתי ביטוח לאומי כי לא שאלו אותי, שילמתי מיסים כי זה החוק. וכו וכו … וכשגדלתי והבנתי שאני יכול לבחור איפה לגור מכרתי את הכול ועזבתי כי פשוט נשבר לי מהאטימות וחוסר הצדק שיש במדינה ולא נכנס לפרטים .
ועליתי על המטוס בשמחה גדולה ועשיתי שלום גדול דרך החלון בהמראה . עברו חלפו להם שנתיים (זמן מספיק לדעתי להבין אמריקה) וגיליתי שאני ישראלי (לא רק יהודי)וזה כולל משפחה חברים פאלפל שוורמה בדיחות שפה דרך חשיבה ועוד מלא דברים קטנים שעושים את הישראלי ישראלי ואתה יודע למה אני מתגעגע ולא יכול בלי ? אני מתגעגע ליום שישי לפני כניסת שבת את ההרגשה שיש באוויר של שקט שיורד על העיר לאט לאט ואז רואים את האנשים שהולכים לבית הכנסת נקיים ומצוחצחים לקראת שבת ,אני מתגעגע לראות ולהרגיש את הימים שלפני החגים את כל ההכנות הקניות התנועה ההתרגשות לקראת החג את השוק המלא בכול טוב ובזול למלא שקיות של ירקות טריים בלי חשבון לעבור למאפייה ולקחת כמה פיתות חמות .
להרגיש את הטפיחה על השכם מחבר שפגשתה במקרה . התגעגעתי לשמש לים ואני גם מבין היום למה כי אני פשוט מאוד ישראלי צבר וזה חזק ממני וזה מי שאני טוב או לא זה אני יכול להיות שאגיע לארץ ומייד אני התלונן כמה חרא במדינה כי זה ישראלי בדם להתלונן אבל ביו העצמאות אני קונה דגל ישראל בצומת בעשרה שקלים ותוקע אותו בגאוה על האוטו הטראנטא שלי וממלמל לעצמי בן זונה עשרה שקלים על מה?כי אני ישראלי בדם אני מתגעגע לראות את כול הילדים הילדים ביום פורים מחופשים בדרך לבית הספר עם החיוך על הפנים והאקדחים המרעישים . אני שומע גלגלצ ודיווחי תנועה כל עשרים דקות כאילו אני שם .
שום כסף בעולם לא יכול לקנות את ההרגשה הזאת שום רכב מפואר ככול שהייה לא ימלא את התחושה של נסיעה עם טראנטא שמוצמד על החלון שלה הסמל של גולני (החטיבה שלי) שום קפה לא ישווה לקפה הטורקי של עלית עם כוס מזכוכית למה? כי זה בדיוק מה שיראלי עושה , אז לשאלה מה יותר טוב ואיפה הכי טוב לחיות ולגור התשובה היא אחת מי שאתה זה מה שנכון .
אני מאחל לך רק טוב איפה של תהייה
אח שלי
קודם כל עמוס- תודה על שקראת, ועל התגובה הארוכה והמושקעת.
ואענה לך כמיטב יכולתי.
ברור שאני חצוי, ברור שאני לא "אמריקאי שלם", אלא תמיד ישאר בי חלק ישראלי, אחרת לא הייתי כותב את הפוסט הזה.
אבל הדברים שאליהם אתה מתגעגע אינם הדברים שאליהם אני מתגעגע. יום השישי ובית הכנסת וההכנות לשבת לא אומרות לי כלום. אם זה היה חסר לי, יש פה בפלורידה שכונות שלמות של יהודים, ביניהם המון ישראלים לשעבר, שם יום שישי בערב נראה מאד דומה למה שאתה מתאר. הולכים ברגל לבושים בגדי שבת לבית הכנסת, והכל.
בניגוד לך (ואני מכבד אותך), אני שמח מאד שאני לא בישראל לקראת החגים. ביחוד פסח. אף פעם לא אהבתי שום דבר שקשור בהם.
את הפלאפל הטוב בחיי אכלתי בניו יורק, אצל שפית ישראלית שלעבר.
אצלי על חלון המכונית אין מדבקה של שום צבא בעולם. כמו שכתבתי בפוסט, שרתתי בצהל לא רק את חובתי אלא הרבה הרבה מעבר לזה, בטח הרבה מעבר לממוצע של מגזרים מסוימים החיים בישראל. אבל אני לא שואב לא גאווה ולא נוסטלגיה משום דבר צבאי.
אני מתגעגע לישראליות שפויה. ישראליות של אריק איינשטיין ואריק לביא. ישראליות חילונית, בעלת זיקה להשכלה וידע ותרבות. ישראליות שבה נשיא המדינה הוא מדען בעל שם עולמי, לא אנס מורשע. ישראליות שבה מכבדים השכלה ועבודה קשה ויושר, ויש למי שעובד קשה ומתאמץ סיכוי להגיע לדירה משלו, גם אם הוריו לא עשירים. שיש בה פנסיה למי שעבד כל חייו וקרע את התחת. ישראל שלא עושה ממאפיונרים בסגנון הבורר גיבורי תרבות שהדור הצעיר שואף לחקות אותם.
האם אמריקה מושלמת מהבחינה הזו? ברור שלא. רחוק רחוק מזה.
אבל בשורה התחתונה, כשאני ואל את עצמי, באיזה מקום אני יכול לחיות בכבוד, בחופש דת ומצפון, עם סיכוי להגשים את הכשרונות והחלומות והשאיפות שלי בלי לגנוב ובלי לרמות ובלי לתחמן ובלי להילחם כל הזמן לא לדפוק מישהו או להידפק על ידו, באיזה מקום לוקחים ממני מיסים שפויים שגם יש סיכוי שאהנה מתוצאותיהם, באיזה מקום אני לא ארגיש שיש כפיה דתית הולכת וגוברת, אז למרבה הצער המקום הזה אינו ישראל.
ושוב- אני מכבד לחלוטין את כל מי שדעתו שונה. כל מה שאני מבקש הוא שיפגינו כלפי את אותו כבוד. ואתה יודע מה? זה בדיוק מה שאני לא מרגיש בישראל.
נתקלתי במקרה למה שכתבת, ולמרות שהבטחתי שלא להגיב, אני מוצא את עצמי כותב לך ומגיב. לא יודע למה, אבל בכל מקרה זה למי שפעם היה אזרח נאמן וטוב, למדינה שהיא מאד השתנתה, זה לעולם יכאיב, להבין שמה שהיה פשוט איננו, ומה שהיה בעצם "נפלא" מסתבר שהוא נורא מכל. אבל בחברה מערבית "נאורה" אטומה, בה יש כאילו שוק חופשי, חופש ביטוי, צדק, משום מה אתה מגלה, אמנם לרוב בגיל מאוחר, שהכל בעצם זה שקר. שקר גדול. אפילו אתה יכול להקליד את השם שלך ולגלות תודות לאינטרנט, שאתה בעבר שלך נגוע, כלומר חצי עבריין, למרות שהיתה ללא כל רבב, למה? כי נבחרים מקושרים עשירים ומושחתים, בכל דור ודור, דאגו ודואגים, שאפילו מערכת המשפט תהיה שקרית, עם שופטי שקר, עורכי דין שקר, עם עדי שקר, אבל הכל בשם הצדק, שאמור לעשות שלכולם יהיה רק הרבה יותר טוב. אבל מה לעשות וחיות האדם יהיו חיות לעולם, זה גם לא קשור למוצא, דת, מין, גיל, זה קשור לעובדה שרובנו, עם כל הכאב, היינו ונישאר חיות אדם, למרות שלבטח שתמיד זה יותר כואב, כאשר המדובר בחברה/המדינה שלך, שחשבת שהיא משהו שאין שני לו… אבל מסתבר, שהפתעות תמיד לא יהיה משהו חסר… אבל מדברים על כך שהאדם הוא אדם… האמנם? או שסך הכל האדם, הוא עוד חיה אחת מיני רבות… אולי אפילו חיה רעה?…