לאום, ארץ, ריבונות, שיעור הסטוריה

Basilias_Solomon_01

המלך שלמה, על פי איקון מימי הביניים.

בדיוק בעת כתיבת הפוסט הזה, מתנהל הויכוח הסוער על ״חוק הלאום״, ונזרקות לחלל האויר מילים כמו ״מדינת לאום״, ו״ריבונות״, ו״זכות היסטורית״.

בלי להיכנס לדעתי על החוק, לכל גירסאותיו, (ומי שמכיר אותי יודע מה דעתי, אבל מכיוון שאני לא חי בישראל אשמור אותה לעצמי), אני חובב היסטוריה,ותמיד מחפש את הפרספקטיבה ההיסטורית.

תוך קריאת האתרים השונים, והויכוחים, עלתה במוחי שאלה: מתי, וכמה שנים במשך ההיסטוריה, היתה לעם היהודי מדינת לאום, בארץ ישראל?

וכשאני אומר מדינת לאום, אני חושב שזה צריך לענות על שלושה קריטריונים:

1. יש באותה תקופה עם יהודי. שרואה בעצמו ישות מדינית-לאומית אחת.

2. מרבית העם או לפחות חלק משמעותי ממנו נמצא בארץ ישראל.

3. יש ממשל,יהודי, ששולט בישות הלאומית הזו, ומרותו מקובלת על מרבית העם.

 

אז אם אני מתחיל לבחון, את ההסטוריה של עם ישראל, אני מנסה למצוא פרקי זמן שבהם היו קיימים שלושת התנאים הללו.

זהירות, זה עלול להיות ארוך. כי אני מתחיל מאברהם אבינו.

אברהם, ואחריו יצחק ויעקב, היו פחות או יותר שייחים, ראשי חמולה, שגם אם היתה גדולה, אי אפשר לקרוא לה ״עם״. מה גם, שבתקופתם הם מיעוט בארץ כנען, ואינם מהווים בה בשום אופן את הממשל העיקרי. ואז, בעקבות יוסף והרעב, יעקב ובניו יורדים מצריימה.

על פי המקורות, עוברות ארבע מאות שנה, וכולנו יודעים את הסיפור: עבדים, פרעה, יציאת מצריים. כשבני ישראל יוצאים ממצריים, הם קוראים לעצמם בפעם הראשונה עם. וגם יש להם מנהיג, משה, ששולט בעם כמנהיג מדיני ודתי. אבל אין לעם הזה ארץ, הוא נודד במדבר בדרך לכנען,ולכן עדיין אין כאן מדינת לאום.

אחרי מות משה, יהושע מנצח על מלאכת כיבוש הארץ מידי הכנענים. על פי המסורת, הוא מקבל את ההנהגה בגיל 82, וחי עד גיל 110. אז כאן, יש פעם ראשונה התמלאות של שלושת התנאים. לפחות לקראת העשור האחרון לחייו של יהושע,אחרי השלמת הכיבוש, יש עם, העם יושב בארץ, ויש לו הנהגה או ממשל אחד. העם אמנם מחולק לשבטים, אבל מקבל את מנהיגותו של יהושע. אבל אחרי מותו של יהושע, אף אחד לא מנהיג את העם. אין הנהגה מרכזית, ישות מדינית. מתחילה תקופת השופטים. שבה כל שבט הוא פחות או יותר ישות ריבונית משלו, עם קשרים דתיים ולפעמים צבאיים לשבטים האחרים. אבל בשום אופן אי אפשר לקרוא למה שהיה בתקופת השופטים ״מדינת לאום״.

שאול המלך מביא את שלושת התנאים למימוש מלא. הוא מלך על כל עם ישראל, יש לו צבא וממשל. תקופת מלכותו היא בהחלט ״מדינת לאום״. וכמובן, אחריו דוד. מלכות דוד, ובנו שלמה, היא כמובן תור הזהב של מדינת הלאום של עם ישראל בארץ ישראל. זו ״ממלכת ישראל המאוחדת״.

אבל אחרי שלמה, הממלכה נקרעת ומתפצלת לשתי ישויות מדיניות: יהודה וישראל. לכל אחת מלך וממשל משלה, אפילו הקשרים הדתיים ביניהן מתרופפים (התנך מדגיש בכל הזדמנות את נטית ממלכת ישראל אחרי אלים זרים), ולעיתים הממלכות אפילו נלחמות זו בזו. אין מדינת לאום אחת של עם ישראל כעם.

בשנת 722 לפנה״ס הכיבוש האשורי שם קץ לממלכת ישראל (ועל פי המסורת, להגליית עשרת שבטי ישראל והיעלמם). ממלכת יהודה נשארת עד שנת 586, שבה הבבלים כובשים את יהודה, מחריבים את הבית הראשון, ומגלים את תושבי יהודה לבבל. כלומר, במשך כ150 שנה, מכיוון שיהודה היא כל מה שנשאר מהעם, ויש לה ממשל ומלך, אפשר עם קצת מאמץ לומר שזו עכשיו מדינת לאום, המקיימת את כל התנאים של עם, ארץ (גם אם חלק די קטן ממנה), וממשל אחד. מאז אנחנו גם נקראים יהודים, כי על פי המסורת כל העם הקיים היום הוא מצאצאי שבט יהודה ולוי.

כשכורש הפרסי מנצח את בבל, היהודים מורשים לחזור לארצם. וחלק מהם אף עושה זאת, ובתקופת עזרא ונחמיה מקימים את בית המקדש השני. אבל למרות שכורש נתן ליהודה אוטונומיה, היא אינה מדינה עצמאית. היא חלק מהאימפריה הפרסית, מעין פרובינציה עם חופש דת. לכן התקופה הפרסית, לטעמי, אינה עונה לתנאים של מדינת לאום. היא חלק מאימפריה.

כשאלכסנדר מוקדון כובש את האיפריה הפרסית, ואיתה את ארץ ישראל, מתחילה התקופה ההלניסטית. אחרי מותו של מוקדון, האימפריה מתחלקת בין הגנרלים שלו, וארץ ישראל נופלת  בתחילה בחלקו של בית תלמי, ואחריו בית סלווקוס, השולט בה מסוריה. שם אנחנו פוגשים את אנטיוכוס הרשע, מסיפור החשמונאים וחנוכה.

מרד החשמונאים, בשנת 141 לפנה״ס, מסמן שוב עצמאות מדינית של העם היהודי בארץ ישראל, ובהחלט עונה להגדרה של ״מדינת לאום״ עצמאית וריבונית. הישות המדינית הזו נמשכת עד שפומפאוס הרומאי כובש את ארץ ישראל, בשנת 62 לפנה״ס. כלומר, 79 שנים.

בלי להיכנס לפרטים, יהודה עוברת מיד ליד במאבק הכוחות של מלחמת האזרחים הרומאית. וכשזו מסתיימת בנצחונו המוחלט של אוקטביינוס, שמעתה נקרא אוגוסטוס, הוא ״נותן״ את יהודה לבן חסותו, הורדוס. הורדוס הוא קצת בעיה מבחינת ההגדרה של מדינת לאום. קודם כל, הוא שליט זר. אדומי. ויותר מזה, מבחינה מדינית היה הורדוס וסאל (צמית, בן חסות) נאמן של רומא. הורדוס הוא שליט ענק וחשוב, ודמות מרתקת, שליט עריץ ורצחני- וגם קרוב לוודאי הבונה הגדול ביותר שידעה ארץ ישראל מעודה, עד כינון מדינת ישראל. הכותל המערבי, הוא שריד ממקדשו של הורדוס. אבל האם מלכות הורדוס, יכולה להיקרא ״מדינת לאום עצמאית״? לדעתי לא. כי לא היתה לו זכות החלטה צבאית, ולא שום מילה במדיניות חוץ, ולא עשה דבר שאדוניו הרומאים היו מתנגדים לו. הוא אחרי הכל, שליט בובה. יהודה אינה ישות מדינית עצמאית בתקופתו. ואני יודע שיש רבים וטובים שיתווכחו איתי על כך.

אחרי מות הורדוס, יהודה היא פרובינציה רומאית. לפעמים עם נציב, לפעמים עם מלך בובה כמו אגריפס הראשון, שלפחות רשמית הוא מלך יהודה האחרון.

המרד הגדול בשנת 66 לספירה מסתיים  מעשית בחורבן הבית בשנת 70 (אם כי מצדה מחזיקה מעמד עד שנת 73). במובנים מסוימים, ארבע השנים  הקצרות הללו, ביחוד השנתיים הראשונות, יכולות לענות להגדרה של ״מדינת לאום עצמאית״. אחר כך זהו פשוט מצור על עיר אחת, ירושלים, וחורבנה.

בשנת 132 חוזר הסיפור, עם מרד בר כוכבא. גם הוא מסתיים בחורבן, גדול אף יותר מקודמו, ונמשך 4 שנים, שמתוכן בערך השנתיים הראשונות יכולות לענות להגדרה של ״עצמאות מדינית״. מדינת יהודה קצרת המועד אפילו מוציאה מטבעות בשנה-שנתיים הללו, שכתוב עליהן דברים כגון ״שנת אחת גאולת ישראל״.

וזהו. אין עצמאות מדינית, מדינת לאום של העם היהודי, עד קום מדינת ישראל בשנת 1948.

——

אז מה היה לנו, כמו שאומרים הגשש, מה הסיכום? אני סופר ומסכם את השנים שבהן היה לעם ישראל מדינת לאום בארץ ישראל.

סוף חייו של יהושוע בן- נון: בערך 10 שנים.

מלכות שאול, דוד, ושלמה (״ממלכת ישראל המאוחדת״): לפי הכרונולוגיה היהודית שבמסורת, ביחד כ90 שנה.

ממלכת יהודה אחרי העלמות ממלכת ישראל: כ150 שנה.

ממלכת החשמונאים: 79 שנים.

המרד הגדול: בערך שנתיים של עצמאות מדינית, וגם זה עם ״הנחות״.

מרד בר כוכבא: כנ״ל. עם הרבה רצון טוב, ניתן למנות אותו כתקופה של כשנתיים של מדינת לאום עצמאית.

ובעת כתיבת הפוסט הזה, מדינת ישראל בת 66 שנים.

ביחד, בכל תולדותיו של עם ישראל, כשאוספים את הכל, היתה לו מדינת לאום עצמאית כ 400 שנה.

אם היהדות והיהודים מתחילים מאברהם, שעל פי המסורת נולד בשנת  1900 או 1800  לפנה״ס לערך, הרי ליהודים התקיימה מדינת לאום , במובנה המלא, בערך במשך 10% מההסטוריה שלהם (400 מתוך כ-4000).

מה זה אומר? לא בטוח. אבל אותי מעניין לחשוב על זה. כמו שאמרתי, אני אוהב הסטוריה.

ואם טעיתי בעובדותי ותאריכי, אשמח לשמוע תיקונים.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ערן ר   ביום 24 בנובמבר 2014 בשעה 8:00

    אפשר אולי להוסיף מספר שנים (בעירבון מוגבל) לגבי מרידות באימפריה הביזנטית (מרד גאלוס ומרד הרקליוס).

  • רזי   ביום 25 בנובמבר 2014 בשעה 3:10

    ערן: מסכים. אבל גם כאן, מדובר בשנים ספורות. מרד הרקליוס נתן ליהודים ״פסק זמן״ של עצמאות בערבון מוגבל ל3-4 שנים, ומרד גאלוס לפחות משנה.

  • שבי   ביום 27 בנובמבר 2014 בשעה 13:19

    עד כאן הכל בערך נכון. אני מסכים. ומה הלאה? הרי יש כאן גם עניין דתי כלשהוא. במשך הזמן הזה הקימו היהודים את בית מקדשם 3 פעמים. לאחר ההגליה הרומית, והשלטון הביזנטי, הגיעו לכאן הערבים. כהרגלם בקודש הם חיפשו את כל המבנים הדתיים המשמעותיים שבאזור ובנו עליהם מסגדים ומקומות הקדושים להם: מסגד אל אקצה, קבר רחל, קבר שמואל ועוד.
    מה קורה עם זה? איך פותרים בעיה כזאת? אתה רואה מה קורה עם רק מזכירים את הסדרי התפילה באל אקצה.

    אולי אני עושה את זה בכוונה ואולי לא – אבל לפעמים כיף להיות פרקליטו של השטן 🙂

  • רזי   ביום 29 בנובמבר 2014 בשעה 2:36

    שבי- אתה יודע שאישית לי לא איכפת כהוא זה מ״מקומות קדושים״. הדבר היחיד הקדוש בעיני היא חיי אדם. לא הרים, לא אבנים, ולא מקדשים.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*