הייתי בן 17, השנה הייתה 1980. וחלמתי, חלמתי, חלמתי על סינטיסייזר. הייתי בוהה שעות בעטיפה האחורית של "ששת נשותיו של הנרי השמיני" של ריק וויקמן, בתמונה שבה הוא יושב מוקף בריקדות של קלידים וסינטסייזרים, וחולם בעיניים מצועפות על היום שבו יהיה לי סינטי משלי. ריק וייקמן, מוקף בבריקדת הקלידים שלו, החלום הרטוב של נעורי  …

  בעיני, מכל הריפים המפורסמים בתולדות הרוקנרול, זה הגדול מכולם. כל כך פשוט, כל כך מינימליסטי, כל כך חזק ומלא הבעה. שלושה אקורדים, זה הכל. בשנת 1965 הקליטו להקת The Who את השיר הזה , Can't Explain.     בראיון שנתן פיט טאונסנד שנים אחר כך, הוא סיפר שבתחילת דרכם, כשהיו להקת מועדונים שביצעו בעיקר…

גירסה שלי לשיר שאהבתי בשנות השמונים, של מאט ג'ונסון, הוא האיש מאחורי ההרכב The The והנה המקור ———–

הוא כמעט גמור. האלבום הבא שלי. קוראים לו "קיסרי רומא", יש בו שישה קטעים, אחד לכל קיסר מששת הקיסרים הראשונים. יוליוס, אוגוסטוס, טיבריוס, קליגולה, קלודיוס,נירון. כל קטע מנסה להביע את התרשמותי מאחד מהם. גם כדמות הסטורית, אבל גם כסמל תרבותי, כטיפוס, כמיתוס. בעצם, כשאני אומר שהאלבום כמעט גמור, זה למעשה לא נכון. הוא גמור לחלוטין.…

בהמון שירי פופ, בארבעה או חמישה העשורים האחרונים, יש תבנית מאד ברורה של "שירה מובילה" ושל "קולות רקע". זה די ברור לכולם, שהזמר/ת הראשית שר את המלודיה העיקרית, הוא/היא הכוכבים, ותפקיד קולות הרקע הוא או לשיר הרמוניות (“קול שני-שלישי"), או להוסיף אווו ואההה. אבל יש שתי דוגמאות, שמאד אהובות עלי, ששוברות את הכלים בצורה כל…