למעשה , ולא קשה לשמוע את זה ,זהו צרוף של שני קטעים, שחוברו לאחר מעשה. במיוחד לשם הקלטת השיר הזה ,קניתי לי גיטרה בס, ועמלתי והזעתי ללמד את עצמי לנגן בה. בשירים אחרים, באלבום הזה ובאחרים, הייתי מרוצה לחלוטין בצליל דגום של גיטרה בס, אבל הרגשתי שבשיר יחסית רוקיסטי כמו זה ,צריך גיטרה בס אמיתית.…

את המילים, כתבתי על דף נייר לבן בגיל שבע-עשרה. הייתי מהנערים שכותבים שירים, לא הראיתי לאיש אותם, התלבטתי ימים שלמים אם לשלוח אותם למעריב לנוער, הבמה החשובה של אז לשירת מתבגרים, וכמובן לא שלחתי. זה טקסט שמלווה אותי שנים רבות. את המוזיקה שידכתי לו השנה. הצילומים שמלווים את הקטע הם כולם מהחדר שלי  לשעבר, האולפן…

אני לא יודע כמה קאנטרי שומעים בישראל. בראד פייזלי הוא אחד מהכוכבים העולים בקאנטרי האמריקאי השנה, ויש לי חיבה גדולה אליו. הוא לגמריי מיינסטרימי, עם חן של כאילו–לא–מלוטש–אבל–בעצם–סופר–מלוטש, ובמיטב המסורת של הקאנטרי, הוא כותב שירים–סיפורים פשוטים בלי שום סאב–טקסט, בלי תת משמעויות, סתם פיסות חיים "מהלב". בהרבה מובנים, ממלאת מוזיקת הקאנטרי בארה"ב את אותו מקום…

שיר, למעשה רצועה מספר 11 באלבום שלי, "ענווה אהבהחמלהחוצפה"   בילדותי, היה הרדיו בבית הורי תמיד פועל, ותמיד רק על מוזיקה קלאסית. רק כשהם לא היו בסביבה, העזתי לסובב את הכפתור, ולחפש ברדיו הגדול והישן תחנות אחרות. זה היה כמו לצאת לג'ונגל מאיים ומרתק של צלילים בערבית, רעשים לא מובנים, ציפצופים אלקטרוניים מרחבי הייקום  …