ישנם ספרי ילדים, שנחרטים בזכרונך. יש כאלו שמשאירים בך משקע, מלמדים אותך על עצמך, על העולם. אבל יש מעט מאד ספרי ילדים, קומץ, שהופכים להיות חלק ממך. שמטביעים עצמם על תודעתך, שגורמים לך להתרגש ולדמוע ולאהוב ולקוות ולצחוק. ספרים שגם אם הם מתויגים כספרי ילדים, הרי הם פשוט ספרי חיים. אריך קסטנר כתב כמה כאלו.…

כשניגשים/ות אלי אחרי ההופעה אנשים שעוד לא נולדו כשהוצאנו את האלבום,ואומרים שהמוזיקה שלנו עזרה להם בשעות קשות ושינתה את חייהם, זה..אין מלים. זה מעיף לי את השכל. לעולם לעולם לא אפסיק להתרגש מזה, או לקחת את זה כמובן מאליו. ילדים. נערים ונערות יפים, עם עיניים בישנייות, והם מתרגשים. ואני רואה, אני מזהה מייד, את נשמת-האואטסיידר…

החולצה שלבשתי  על הבמה להופעת האיחוד של "פוליאנה פרנק". האם היתה שם פרובוקציה מכוונת? כמובן שבמידה מסוימת כן. ברור שלא לובשים חולצה כזאת אלא אם כן יש לך מה להגיד, ואתה מעוניין שישימו לב. אז הנה כמה מילים על המחשבות שעברו במוחי, שקשורות במסר ובקונוטציות של החולצה הזו. גם לאחר ההופעה, וגם בהזדמנויות קודמות שבהן…

צולם ברח' יהודה המכבי, בלילה בין ה 3- ל-4 באוגוסט 2010

הפוסט הזה אינו קל לי. אינו מובן מאליו. ולכן אולי אתחיל ממה שהפוסט הזה אינו: אני לא מתכוון להרצות, להטיף, לשאת נאום פוליטי מכל סוג שהוא בעד או נגד כל נושא העובדים הזרים. (אני מעדיף בהרבה את המונח "מהגרי עבודה". ואולי, יש כבר כאן אמירה פוליטית מצידי.) אני לא אתיימר לדעת כל מה שניתן לדעת…