הכל קשור: הבלוג של רזי בן-עזר

למעשה , ולא קשה לשמוע את זה ,זהו צרוף של שני קטעים, שחוברו לאחר מעשה. במיוחד לשם הקלטת השיר הזה ,קניתי לי גיטרה בס, ועמלתי והזעתי ללמד את עצמי לנגן בה. בשירים אחרים, באלבום הזה ובאחרים, הייתי מרוצה לחלוטין בצליל דגום של גיטרה בס, אבל הרגשתי שבשיר יחסית רוקיסטי כמו זה ,צריך גיטרה בס אמיתית.…

את המילים, כתבתי על דף נייר לבן בגיל שבע-עשרה. הייתי מהנערים שכותבים שירים, לא הראיתי לאיש אותם, התלבטתי ימים שלמים אם לשלוח אותם למעריב לנוער, הבמה החשובה של אז לשירת מתבגרים, וכמובן לא שלחתי. זה טקסט שמלווה אותי שנים רבות. את המוזיקה שידכתי לו השנה. הצילומים שמלווים את הקטע הם כולם מהחדר שלי  לשעבר, האולפן…

ישנם ספרי ילדים, שנחרטים בזכרונך. יש כאלו שמשאירים בך משקע, מלמדים אותך על עצמך, על העולם. אבל יש מעט מאד ספרי ילדים, קומץ, שהופכים להיות חלק ממך. שמטביעים עצמם על תודעתך, שגורמים לך להתרגש ולדמוע ולאהוב ולקוות ולצחוק. ספרים שגם אם הם מתויגים כספרי ילדים, הרי הם פשוט ספרי חיים. אריך קסטנר כתב כמה כאלו.…

כשניגשים/ות אלי אחרי ההופעה אנשים שעוד לא נולדו כשהוצאנו את האלבום,ואומרים שהמוזיקה שלנו עזרה להם בשעות קשות ושינתה את חייהם, זה..אין מלים. זה מעיף לי את השכל. לעולם לעולם לא אפסיק להתרגש מזה, או לקחת את זה כמובן מאליו. ילדים. נערים ונערות יפים, עם עיניים בישנייות, והם מתרגשים. ואני רואה, אני מזהה מייד, את נשמת-האואטסיידר…

החולצה שלבשתי  על הבמה להופעת האיחוד של "פוליאנה פרנק". האם היתה שם פרובוקציה מכוונת? כמובן שבמידה מסוימת כן. ברור שלא לובשים חולצה כזאת אלא אם כן יש לך מה להגיד, ואתה מעוניין שישימו לב. אז הנה כמה מילים על המחשבות שעברו במוחי, שקשורות במסר ובקונוטציות של החולצה הזו. גם לאחר ההופעה, וגם בהזדמנויות קודמות שבהן…